המשפחה הראשונה שהגיעה ליישוב

בתיה עם בעלה שלום לשם וילדיה אסף, עדיאלה, לבנת, ושימרית היו המשפחה הראשונה שהגיעה למעלה שומרון בפברואר 1980. הכל קרה במהירות, "קיבלנו הודעה בשעה 12 שאפשר לעלות, ומאז, איך אומרים? העמסנו את כל הבית והדירה על משאית". למשימה נרתמו לסייע דוד יקר שהתעקש להעבירם לשומרון ואחיה שעזרו לה בהעברה, והגיעו ליישוב כשכבר היה כמעט חשוך. עובדי הקק"ל התפלאו לראות משפחה מגיעה עוד לפני שהיו מים או חשמל ביישוב, ודאגו במהירות לפתרון זמני. "האחים שלי כמובן לא הבינו מה אני עושה במקום כזה לבד עם שלושה ילדים ותינוקת בת ארבעה חודשים, בלי יכולת להשיג מצרכים או בית בנוי להיות בו", היא נזכרת, "ברוך השם, ישנו באותו לילה ככה כמה שיכולנו להסתדר".
למרות הקושי והחשש, ראתה בתיה במעבר שליחות אידיאולוגית עמוקה, שנבעה מחינוך ציוני ובמיוחד מהשפעת תנועת גוש אמונים. את האהבה לשומרון היא הטביעה גם בתוך משפחתה, וקראה לבתה שמרית, "כי ידעתי שאנחנו הולכים לעלות לשומרון".

בתוך ימים ספורים החלו להצטרף משפחות נוספות, ונוצרה תחושת יחד, כשתושבים מיישובים סמוכים הגיעו לעודד ולתמוך. יחד עם בעלה הקימה בתיה מכולת מקומית, ובהמשך חזרה לעבוד בתחום החינוך, שבו עסקה לאורך רוב חייה כמחנכת ומורה למתמטיקה. במקביל הייתה מעורבת בחיי הקהילה, ואף שימשה כבלנית במקווה חצי בנוי.
היישוב התאפיין בשילוב בין תושבים דתיים וחילוניים, מתוך ניסיון לבנות מודל של חיים משותפים. "מי שרצה לבוא להתפלל, בא להתפלל בבית הכנסת, וכל אחד כיבד את השני", היא מתארת. בפורים, למשל, כל היישוב התכנס יחד למקרא מגילה בבית הכנסת המרכזי.

בתיה מתארת יישוב של דלתות פתוחות, עזרה הדדית ואכפתיות אמיתית בין שכנים, לצד קשיים שחוו ילדיה במסגרת החברתית והחינוכית. בעיניה, דווקא בחברה מגוונת חשוב למצוא את המשותף ולפעול יחד מתוך אחדות. "אנחנו עם אחד עם נקודות רבות משותפות בינינו. אנחנו גרים בארץ אחת, מוקפים באויבים שרוצים לכלותנו. אנחנו חייבים, חייבים להיות פתוחים כלפי הזולת, לנסות להבין את השני", היא אומרת.

לאחר פרישתה המשיכה בתיה להיות מעורבת בהקמת ספרייה, בתפעול ג'ימבורי ובפעילות עם ילדים, ועבדה כתומכת למידה, מתוך אהבה אמיתית לחינוך ולזולת.