הלכנו אל הלא מוכר

בשנת 1949, (מדינת ישראל בת שנה), נולד אלחנן אופנהיים בכפר חסידים, ומשם, צעד אחר צעד, סלל דרך אל ההר. בין השנים 1975-1976 פעל באוניברסיטת בר אילן, בתא הסטודנטים של "גוש אמונים", והוביל שיירות מתנחלים אל תחנת הרכבת הטורקית בסבסטיה. חודש וחצי בלבד לאחר חתונתו עם שרה, אשתו ויד ימינו במסכת חייו, תקע הזוג הצעיר, אוהל, יחד עם ראשוני קרני שומרון, על גבעה באלון מורה, (כיום, קדומים) מתוך בחירה עמוקה ומכוונת. "שקלנו האם להצטרף אל עיירת הפיתוח, קריית שמונה, או להקים יישוב בשומרון כדי שהאזור לא יינטש". הם בחרו בשומרון, לא כי היה קל, אלא כי ידעו שנוכחות היא מהות.

לאחר כארבעה חודשים קשים עברו לקרוואנים הראשונים בקרני שומרון, בלי רשת ביטחון, אך עם חזון. "הלכנו אל הלא מוכר," הוא אומר, ומצטט בענווה את הפסוק, שמעניק בהערכה רבה לאשתו: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, לֶכְתֵּךְ אֲחָרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוָּעה."
אלחנן הקים את מערכת החינוך במועצה האזורית שומרון, (1979), ןהובילה כיובל שנים. הוא פעל להשתית מערכת חינוך שלמה, מגיל המעון, עד לתיכון. דחף לפתיחת מעונות וגני ילדים ביישובים הקטנים והמבודדים, כי ראה בכך מנוף להתפתחות היישוב וילדיו. בתחילת שנות ה – 80 פעל להקמת מרכזי חוסן ביישובים ובמערכת החינוך, כדי לצלוח באיתנות את התקופות הקשות. אלחנן החשיב מאוד את הדאגה לתלמיד הבודד, הזקוק למענה ייחודי, ובכך תרם לבניית חיים שלמים. אחד הסיפורים שהוא נושא עמו כדוגמה: ילד בעל צרכים מיוחדים, מיישוב מרוחק בשומרון, שהמסגרת היחידה המתאימה לו הייתה רחוקה, בחיפה, ונדרש להפעיל קו הסעות ייחודי, במימון משרד החינוך. אלחנן פנה למשרד החינוך, התעקש, לחץ ולא ויתר. "עשיתי הכל למענו, ולבסוף אושר," הוא מספר בגאווה שקטה. "הילד סיים כיתה י"ב והתגייס לצנחנים". גם כעבור שנים, ממשיך אלחנן לספר את הסיפור הזה בכל הזדמנות– כי מאמין, ששהדבקות במשימה - היא שמצילה את עתיד הילדים.
גם ברגעים הכבדים ביותר נמנה אלחנן עם צוות החירום וההתערבות החברתית במוא"ז שומרון. כמנהל אגף החינוך וכמתנדב בזק"א – היה בשורה הראשונה, כשחוליית מחבלים חדרה ליישוב איתמר, ורצחה אֵם וארבעה מילדיהָ הי"ד. אלחנן הגיע לסייע בהתארגנות בקהילה. בהלוויה, נשא אלחנן בידיו את אחד הילדים, פעוט, אל קברו. "מבחינתי זו הייתה סגירת מעגל," הוא אומר בשקט. "לעזור בכל לבי לקהילה שנפגעה. כולם היו ילדי טיפוחיי."

כיום, אב לשלושה וסב לארבעה עשר נכדים , תורם אלחנן למורשת המקום בדרך נוספת: הוא מתנדב בהקמת הארכיון הדיגיטלי של קרני שומרון, מיזם שמטרתו לשַמֵּר את סיפורי המתיישבים, את הצילומים, את המסמכים, את ההגות, את הזיכרון החי של ההתיישבות. המורשת, בעיניו, אינה רק עבר – היא חובה לעתיד. "הילדים והנכדים מכירים את סיפורינו ומורשתנו," הוא מדגיש, "על מנת להנחיל את העתיד שאנו מצפים מהם. השומרון היום היא חגורת הביטחון למישור החוף". לצעירים הוא שולח מסר ישיר ומלא אמונה: "בואו נשקיף מההר הזה לארץ ישראל. אם לא נשב פה, שונאינו ישבו פה. כל נסיעה פה היא הפגנת נוכחות. לירושת הארץ. כשאתה עולה לגבעה חדשה, תבין , שבעוד שלושים שנה יצמח דבר מופלא מעשייתך. המשבר הוא חיזוק, כל קושי הוא למען הצלחה. תמיד לחלום ולראות קדימה."