החלום של יוסף

יוסף גרינוולד, יליד מאי 1952 בבואנוס איירס שבארגנטינה, הוא הבכור מבין ארבעה ילדים. כבר בצעירותו נשא עמו חלום ברור – לעלות לארץ ישראל ולהקים בה את ביתו. בשנת 1971 הגיע ללמוד בארץ במסגרת בית המדרש לתורה של הסוכנות בירושלים, ובהמשך למד גם בישיבה בגוש עציון. הלב כבר היה כאן, בארץ שעליה חלם, אך תחושת האחריות למשפחתו הכריעה את הכף.

“רציתי לעלות קודם,” הוא מספר, “אבל היו לי הורים מבוגרים, וכבן בכור טיפלתי בהם – אז חזרתי.” הבחירה לשוב לארגנטינה כדי לסעוד את הוריו הפכה לסמל המלווה את חייו עד היום, מימוש עמוק ומעשי של מצוות כיבוד הורים. בעוד חלום העלייה נדחה, הערכים שעליהם גדל הובילו אותו לבחור קודם כל במשפחה, באחריות ובנתינה.
בשנת 1977 נישא לדיאנה, וביולי 1997 עלו בני הזוג לישראל עם משפחתם. תחילה התגוררו חודש בירושלים ולאחר מכן כשנתיים בכפר סבא, יחד עם הוריה של דיאנה שעלו עמם לארץ. אך החלום האמיתי היה לחיות ביישוב קהילתי, ובשנת 1999, בין ראש השנה ליום הכיפורים, הגיעו לקרני שומרון – המקום שבו בנו את ביתם ואת חייהם החדשים.

ליוסף ולדיאנה ארבעה ילדים – שלוש בנות ובן. שתיים מבנותיהם נשואות ומתגוררות בקרני שומרון עם משפחותיהן: לאחת שישה ילדים ולשנייה ארבעה. בת נוספת מתגוררת במודיעין עם שתי בנותיה, ובנם משלים את המשפחה הענפה והמחוברת לארץ.
מאז שנת 2000 מתנדב יוסף בבית הכנסת “היכל רפאל”. “התחלתי רק לשנה,” הוא אומר בחיוך, “והנה זה כבר 27 שנה.” במשך שנים שימש כגבאי ואילו כעת משמש כגזבר.

לצד פעילותו בבית הכנסת, יוסף עובד כאב בית במסגרת “קהילה תומכת”, מערך סיוע לאזרחים ותיקים המונה כיום עשרות משפחות. במסגרת עבודתו הוא מלווה את הדיירים, מסייע בתיקונים קלים בבית, ודואג שלכל אדם יהיה מענה ברגעי צורך. “אם צריך להחליף מנורה, לצבוע או לעזור במה שאני יודע – אני עושה את זה,” הוא מספר בפשטות שמאפיינת אותו. רוח ההתנדבות ממשיכה ללוות אותו גם בפעילותו בקרן “אחיעזר אחיסמך”, שם הוא מסייע בחלוקת סלי מזון ובתמיכה במשפחות הזקוקות לעזרה. לצד זאת, הוא מתנדב בספריית הישוב ואחראי על תיקון וכריכת הספרים המושאלים, "לעיתים הספרים חוזרים קרועים או בלי כריכה. לא תמיד אפשר לקנות ספרים חדשים, ואני מסדר אותם כך שיוכלו להמשיך לקרוא ולהנות מהם".

יוסף מגדיר את עצמו כאדם ציוני וערכי. את שנותיו בארגנטינה הוא זוכר כתקופה שבה חווה אנטישמיות לא מעטה, ולכן חלם להגיע למדינה יהודית שתהיה מלאה באחדות ותחושת שייכות. “חשבתי שכאן תהיה תחושת יחד,” הוא משתף בכנות, “אבל אני מרגיש שיש הרבה מחלוקות… הפנטזיה שהייתה לי קצת התפוגגה.” ובכל זאת, התקווה לא עזבה אותו מעולם. המסר שלו לדור הצעיר נוגע בדיוק במקום הזה – החיבור בין אנשים. “אני מקווה שיגיע הרגע שנחזור להיות יחד. שהנוער ידע להתפשר, להיות באחווה וללכת כעם אחד – שלכולם יהיה טוב.”