החיים תותים

אחד מסיפורי האהבה הקלאסיים שכולנו מכירים הוא על שני אנשים מעולמות מנוגדים שהאהבה מצליחה לחבר ביניהם. הסיפור של שושנה ויעקב פורת, הוא מעין סיפור כזה: שני נערים, הוא מאיראן והיא מבולגריה, שנפגשו במועדון הנוער העובד והלומד בקדימה, והתאהבו.

בימים ההם היה היישוב מחולק לשניים: אנשי המושבה הוותיקה ואנשי השיכון ומעברת ״יציב״ – עולים חדשים שעלו ארצה בשנות החמישים. שושנה (שושי) ויעקב (יענקלה) פורת היו מן הזוגות הראשונים שחיברו בין שני העולמות האלה. ״קדימה שנות השישים המוקדמות, שנתיים אחרי האיחוד של המושבה הוותיקה עם השיכון ומעברת ׳יציב׳״, היא מתחילה לספר על אהבתם השלובה בהיסטוריה של קדימה. ״בשעות אחה"צ ובסוף השבוע נפגשים בני הנוער במועדון הנוער העובד. כאן גם נפגשנו לראשונה אני ויעקב״.

״משפחתי עלתה ארצה בשנת 1948 עם העלייה ההמונית של יהדות בולגריה. בשנת 1958 הגענו למושבה קדימה, לבית קטן שנקנה בכספי הפיצויים שקיבל אבי ארנולד מגרמניה. הוא ניסה את כוחו בחקלאות, ואימא שרה עסקה בעבודות משק בית ובתפירה בבתים של ותיקי המושבה. לאחר זמן החלה לעבוד במשרה חלקית במועצת הפועלים כרכזת ארגון אימהות עובדות, ובמקביל החלה בפעילות ציבורית בהתנדבות, בעיקר בקליטת העולים שהגיעו לקדימה. כנערה נחלצתי לעזרת המשפחה, ניהלתי את משק הבית אחרי שעות הלימודים ודאגתי לאחיי הצעירים.
״משפחת אליהו (לימים פורת) עלתה ארצה מאיראן והגיעה בשנת 1953 למעברת ׳יציב׳. השנים הראשונות בארץ היו לא פשוטות, ויעקב הנער נחלץ לעזרת המשפחה כשיצא לעבוד אצל חקלאי המושבה. עם פינוי המעברה, הועברה המשפחה לשכונה החדשה ואימא מלכה החלה לעבוד כטבחית אהובה במסעדת ביה"ס.
״עם סיום לימודינו בתיכון התגייס יעקב לצבא ואני נרשמתי ללימודי הוראה, ובכך הגשמתי חלום ילדות. התגייסתי לצבא, ושירתי כמורה חיילת במסגרת החינוך המיוחד. בשנת 1966 נישאנו והקמנו את ביתנו בשכונת ׳שיכוני המועצה׳. יעקב החל לעבוד כמדריך במועדון הנוער העובד והלומד שבו התחנך כנער, יחד עם המדריך הוותיק דוד ללבר״.
שנים רבות עסקה שושנה בחינוך. היא הייתה מורה לחינוך מיוחד בבית הספר "יגאל אלון" (אז "אורים"), ובו פתחה את הכיתה המקדמת הראשונה. עד אז לא היתה בביה״ס מסגרת לילדי החינוך המיוחד. ״לאחר מספר שנים עברתי לתפקיד מחנכת לגיל הרך. בכך המשכתי עד פרישתי לגמלאות, לאחר 35 שנות הוראה מגוונות, מלאות עניין, סיפוק ואהבה לתלמידיי הרבים ולמקצוע שראיתי בו את ייעודי.
״אצל יעקב לעומת זאת חל מהפך, ולאחר 10 שנות הדרכה כמדריך אהוב ומוערך החליט לנסות את כוחו בחקלאות. הוא התחיל לגדל תות שדה, ירקות ופרחים. במקביל המשיך בעבודה ציבורית בהתנדבות וכיהן בתפקיד סגן ראש המועצה, חבר המועצה ומנהל המתנ"ס, וגם על כך זכה להערכה.
״במשך השנים המשיך יעקב בגידול תות שדה בהיקפים גדולים, יחד עם בננו הראל, בשיטות חדשניות בהדברה משולבת, היה לאחד ממגדלי התות המקצועיים והמוערכים והצטיין גם בייצוא לשווקים בחו"ל. עם פרישתי לגמלאות הצטרפתי לניהול העסק המשפחתי ויחד אנו מגדלים ומשווקים את הפרי המיוחד לשוק המקומי ברחבי הארץ״.
כיום שושי ויענקלה נהנים מהקרבה לילדיהם, שבחרו גם הם להקים את ביתם בקדימה, ומהנכדים המקיפים אותם באהבה.