על הדבש ועל העוקץ

יהודה נולד בשנת 1935 באמסטרדם שבהולנד להלל וצפורה סרלואי, אח תאום לשמואל-מנחם ולאחות צעירה יהודית-רבקה.בעת מלחמת העולם השניה, עם כיבוש הולנד ע"י הנאצים הוחרם בית העסק לייבוא וייצוא כלי מוסיקה של אביו. בשנת 1943 הופרדה המשפחה: האב נשלח למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, ויתר בני המשפחה נשלחו למחנה מעבר וסטרבורק (בהולנד) שם אם המשפחה התמוטטה נפשית. משם, לאחר מספר חודשים נשלחו בני המשפחה למחנה הריכוז ברגן בלזן. יהודה זוכר את התנאים הקשים מנשוא במחנה, את האוכל הדל ואת העבודה הסיזיפית. הם הגיעו לברגן בלזן כשבידיהם ה"סרטיפיקטים", אשרות העלייה לארץ ישראל. בקיץ 1944 הם השתחררו מהמחנה ואז החלו במסע ארוך ומטלטל לארץ ישראל.
בדרכם עברו דרך טורקיה, סוריה ולבנון, ואף שלבסוף הגיעו אל הארץ המובטחת, לא פסקו הטלטלות והיו בבחינת לחם חוקם. הם הגיעו למחנה המעפילים בעתלית, ומשם עברו להתארח אצל בני משפחה בירושלים. מפאת הצפיפות אצל המשפחה המארחת נאלצו בני המשפחה להעביר את הילדים לפנימייה של עליית הנוער. יהודה ושמואל אחיו הועברו ל"מוסד עלייה" בפתח תקווה, ממנו המשיך יהודה ללימודי ערב בתיכון גבע ואחר כך לישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה. את לימודיו סיים בהצטיינות בתלמוד ובגידולי שדה בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. על אף שיהודה התחנך במוסדות חינוך רבים ושונים, הדרך החינוכית נותרה זהה: "תורה ועבודה".
יהודה היה חלק מגרעין "איתנים" של תנועת בני עקיבא, ובתום לימודי התיכון התנדב לשרת בתנועת בני עקיבא כמדריך בגליל העליון. לאחר פרק ההתנדבות בתנועה התגייס לצה"ל ושירת במחנה נח"ל בבני דרום. בתום השירות הצבאי החל את לימודיו בישיבת הקיבוץ הדתי בכרם ביבנה, ובהמשך בעין צורים ובישיבה בהר עציון.
בבני דרום הכיר את רעייתו נעמי, אשר הגיעה לבני דרום במסגרת התמחותה בהוראת מלאכת יד. לזוג נולדו ארבעה ילדים: רחל, חגית, נוגה ואליעז.
יהודה עבד ארבעים שנים במוסך בבני דרום. לצד עבודתו התנדב בעמותת "חסד של אמת" וליווה משפחות אשר איבדו את יקיריהן ברגעיהם הקשים, החל מהוצאת תעודת פטירה ועד ניסוח הכיתוב על המצבה.
יהודה מספר על הדבש ועל העוקץ בחיים בכלל ובחייו בפרט. הוא מתאר חיים מלאי אתגרים וטלטלות שהקשות שבהן היו התמודדותה הנפשית של אמו, התאבדותה של אחותו הצעירה והיחידה והמציאות הטראגית של מלחמת העולם השנייה; מציאות של "מי לחיים ומי למוות", בה ברציף אחד אנשים עלו על הרכבות לארץ בעוד אחרים עלו ברציף מקביל על הרכבות למשרפות.
"כל מה שעברתי היה בגדר ניסיונות, למדתי מהו שכר תורה ומצוות. מה שעזר לי לשרוד לאורך השנים זו האמונה, היא זו שנתנה לי את הכוחות להתמודד. למרות הקשיים החלטתי לפצות עצמי וליהנות ככל האפשר. אני אוהב ללמוד, לקרוא, לפתור תשבצים, לשחק שח-מט לנסוע לטייל עם רעייתי וילדיי בעולם, כולל טיול שורשים". הוא מוסיף המלצה: "זמן שחולף אינו חוזר וחשוב ביותר לנצל את הזמן באופן מרבי ומיטבי".
המסר של יהודה לדורות הבאים: "היהדות תמיד הייתה נרדפת, נגזר עלינו לחיות על חרבנו. פנינו לשלום והמה למלחמה. אויבנו לא יאפשרו לנו לחיות עמם בשלום, אז בואו נעשה לפחות שלום בינינו".