חלום העלייה

שמחה גביש נולד בשנת 1942 בקייפטאון, דרום אפריקה. אביו הגיע לדרום אפריקה והתחתן שם עם אמו שגדלה שם. יש לו אח באוסטרליה ואחות בארה"ב.שמחה גדל בקהילה יהודית יידישאית והשתוקק לעלות לישראל בעקבות בן דודו ששירת בנח"ל, אך אביו אמר לו: "לא צריכים אותך בארץ בשביל לאסוף תפו"א". הוא למד ראיית חשבון ומנהל עסקים. משפרצה מלחמת ששת הימים, התנדב לעבוד בחקלאות בקיבוץ שלוחות. הוא למד עברית באולפן והשתלב בעבודה בתעשייה האווירית ובמשרד רואי חשבון.
מאשה, אשתו היקרה, עבדה כסטודנטית בתעשייה האווירית. המפגש ביניהם הוביל לחתונה. היא עבדה כמורה לעברית באולפנים. לאחר החתונה הם גרו בדרום אפריקה במשך שלוש שנים, שם נולדה בתם הילית – היום עוסקת באומנות וגרה בעין צורים.
לאחר חזרתם ארצה התגוררו בלוד וברחובות, ונולדו להם שירי – היום מנהלת ביה"ס התיכון בקבוצת יבנה, ולילך – היום מורה לספורט בקיבוץ. שתיהן גרות בבית גמליאל, קרוב להורים ולכל המשפחה.
בשנת 1976, כשהגיעו לבית גמליאל אל שדות ומרחבים מוריקים, לא כל הבתים היו מאוכלסים והמושב לא היה מפותח באופן יחסי לאחרים. שמחה התערה מהר מאוד במושב, רכש חברים שהם "כמו אחים", ואף הפך ליו"ר הוועד החקלאי. מאז המושב שינה את פניו: הגיעו משפחות צעירות והפכו אותו לגן עדן ממש.
את שמחת החיים והשלווה קטעה מלחמת "חרבות ברזל", כשנכדו האהוב, סרן אייל טוויטו ז"ל, נפל בעזה. "האסון כיסה את הכל", משתף שמחה ומציין שבתוך החושך הגדול יש נצנוצים של אור, עם הולדת הנכדים והנינים ושמחת בת המצווה של הנכדה זהר.
מזה כחמש עשרה שנה שמחה אוהב להשתתף בספורט קיאקים בתל ברוך. הוא רקם קשרים חברתיים ורכש חברים נפלאים, שגם תמכו בו באופן מרשים בתקופה הקשה מאז האסון. חבריו מעידים עליו כי הוא 'הספורטאי הכי מבוגר עם הנפש הכי צעירה!'. ושמחה אכן שומר על נפש צעירה ועל גוף בריא, ומקפיד על הליכה עם כלבו הנאמן מדי יום.
שמחה מקפיד להסיע את כל הנכדים "לכל מקום שהם מבקשים". הוא בעל חוש הומור מפותח, ואוהב להכין חומוס נפלא ולחלק לחברים. המוטו הכי חשוב לשמחה הוא הידוק הקשרים המשפחתיים, הן עם המשפחה הקרובה והן עם הרחוקה, כי בשבילו "משפחה היא מעל הכל!"