התחלה חדשה בקבוצת יבנה

חנה שבט בת השמונים ושמונה, אישה נעימת הליכות, תמיד מטופחת ולבושה יפה. אנחנו נפגשות בביתה בקבוצת יבנה, לשם הגיעה עם עלייתה לארץ ישראל בשנת 1983. אני מכירה את חנה מאז. השיחה התקיימה באנגלית, שפת האם של שתינו. חנה נולדה בשנת 1936 בקליבלנד בארה"ב וגדלה בדנבר. אחרי שהתחילה ללמוד באוניברסיטה עברה לניו יורק, שם התארסה אחרי כשנה והתחתנה בשנת 1957 עם הרב משולם שבט.לאחר נישואיה עברה המשפחה במספר ערים בארצות הברית, עד שחזרה עם חמשת ילדיה לניו יורק. שם היה משולם מנהל של בית ספר יהודי "פתוח" עם שיטות לימוד מהפכניות, שהפך לשם דבר. אחרי הפסקה ארוכה כעקרת בית סיימה חנה את לימודיה, כולל תואר שני בעבודה סוציאלית.
"פתאום באמצע החיים", כאשר גם חנה וגם משולם נהנים מקריירות מוצלחות בניו יורק, החליט הזוג לממש את הציונות שלהם ולעלות ארצה, והם כבר בני ארבעים פלוס. קדמו לעלייה מספר ביקורים בארץ, שהשפיעו על ההחלטה הלא קלה לעזוב את הכול ולבוא. ילדיהם הגדולים הקדימו אותם.
הביקור הראשון היה בשנת 1965 כשהשתתפו בסמינר קצר בארץ. בשנת 1980 שהה אחד הבנים בתוכנית "הכשרה" של בני עקיבא בקבוצת יבנה. בזמן הביקור יצרו קשרים עם "גרעין עציון", קבוצה של בני גילם בקיבוץ, ושמרו על קשרים אלה עד שהשתכנעו שמקומם בארץ. חנה מציינת שהיו מאוד אסירי תודה לקיבוץ שהזמין אותם להצטרף, למרות גילם המופלג. הילדים למדו באוניברסיטאות בארץ, וכולם גרים ביש"ע – חלוצים כמו הוריהם.
בקיבוץ מצאו חנה ומשולם חברים רבים ומקום שהתאים להם. חנה עבדה במקצועה כעובדת סוציאלית, בעיקר עם האוכלוסייה המבוגרת, ועזרה בהקמה וניהול של ה"תעשיון" שסיפק תעסוקה למבוגרים. היא מספרת שהיה קשה לוותיקים להשלים עם העובדה שהם כבר לא עושים עבודה פיזית, והרגילה אותם ליהנות ממצבם החדש. משולם מצא את מקומו כמנהל אולפן העברית ואולפן הגיור, ולימד הרבה צעירים מחו"ל מה זה "יידישקייט". הזוג תמיד אירח את התלמידים הרבים בביתם, כשחנה כמנהגה במשך כל השנים הייתה העזר כנגדו.
כיום חנה אלמנה, ממשיכה ליהנות מהחיים בקיבוץ: "פה אני מרגישה בטוחה. את אף פעם לא לבד, כמו אלמנות שגרות בעיר". היא משתתפת באירועים ובשיעורים, ואף מתנדבת בבית הספר פעם בשבוע.
לחנה אין תלונות. "ברוך השם שעלינו!", היא אומרת. למרות שקשה היה להשאיר אחריה הורים, "בנינו את העתיד של ילדינו והרגשנו שאנחנו שייכים לכאן, זאת זכותנו ואחריותנו". היא דואגת לכל הנכדים המשרתים בצבא, אבל מאמינה שחובתנו לשמור על ארצנו. היא מצטערת שאין יותר עלייה מארצות הברית.
חנה שומרת על קשר רציף עם הילדים ועם עשרות הנכדים והנינים – בכנס המשפחתי האחרון היו מעל מאה משתתפים! היא עדיין נוהגת, ומשתתפת כמעט בכל שמחה משפחתית. כמעט כל שבת מתארחים כמה בני המשפחה אצל הסבתא האהובה.