איזהו עשיר - השמח בחלקו

חנה ברוקנטל נולדה ב-1940 בשכונת הדר הכרמל בחיפה, למשפחה דלת אמצעים אך עשירה בשמחת חיים ובערכים. "ההורים לא סגדו לרכוש אך האמינו בחינוך טוב, בהשכלה ובמשפחתיות. זה מה שקיבלתי מהוריי, ואת זה אני מעבירה לילדיי ולדור ההמשך".הוריה ילידי גרמניה עלו ארצה בשנת 1936, והתחתנו בשנת 1938. האם הייתה עקרת בית וגידלה את ששת הילדים, והאב עבד בעבודות מזדמנות. כשהייתה בת שבע פגשה חנה לראשונה את מצוקת הפרנסה, כשאביה פוטר מעבודתו במפעל. "חיינו מהיד לפה", מספרת חנה. "גרנו בבית אחד עם עוד משפחה זרה, שונה מאוד מאתנו. אני זוכרת בעיקר את התור לשירותים בבוקר, שתי משפחות עומדות ומקפצות עד שהשירותים יתפנו. בפעמון הדלת היה צריך לצלצל פעמיים למשפחה אחת ופעם אחת למשפחה האחרת, כסימן לאיזו משפחה מחפשים האורחים".
בהמשך מצבה הכלכלי של המשפחה השתפר, והם עזבו את הבית המשותף ועברו לבית משלהם בכרמל עם נוף לים. "למרות הקשיים, אנחנו הילדים לא הרגשנו את המחסור ובטח שלא רעבנו ללחם. הייתה לי ילדות שמחה".
בגיל ארבע עשרה, מכיוון שלהורים לא היתה אפשרות כלכלית לשלם על לימודים תיכוניים, חנה עזבה את הבית ועברה לגור אצל דודה בקיבוץ חפץ חיים והלכה ללמוד בפנימייה דתית לבנות.
"מהקיבוץ קיבלתי שלוש מתנות: סיימתי תיכון וקבלתי תעודת בגרות, רכשתי ידע בגידול עצי פרי והכרתי את ישראל ברוקנטל, בן הקיבוץ שהיה בן שמונה עשרה. לא היו לנו הרבה הזדמנויות להיפגש כי הוא למד מחוץ לקיבוץ, אבל בחדר האוכל יכולנו להחליף מבטים ולהתאהב". הם נישאו כשחנה הייתה בת תשע עשרה וישראל בן עשרים ואחת, אחרי שסיים את השירות הצבאי. ישראל עבד ברפת של הקיבוץ אבל שאף לרכוש השכלה אקדמית, מה שלא עלה בקנה אחד עם צרכי הקיבוץ. "על כן עזבנו את הקיבוץ כשאנחנו חסרי כל ועברנו לגבעת וושינגטון. שם גיליתי את האהבה שלי לבני נוער ולעבודה חינוכית, מה שהפך אחרי שנים לעבודה סוציאלית. הייתי אם בית חינוכית במשך שמונה שנים. ישראל לימד מדעים ובמקביל המשיך ללמוד לתארים נוספים, וסיים דוקטורט בגיל שלושים ושתיים".
לבית גמליאל הגיע הזוג בעקבות חבר, שריכז גרעין של בעלי תארים שיאכלסו את המושב שננטש ע"י משפחות שלא עמדו בנטל החובות. הם קנו בית קטן וישן וגידלו בו חמישה ילדים. לפרנסתם גידלו מטעי שסק ופקאנים וחממת פרחים, וזאת בנוסף לעבודה של ישראל כמדען במכון וולקני. "עבדנו קשה. בעיקר אני והילדים הגדולים, שקמו בארבע לפנות בוקר לעזור בעבודות החקלאיות ואחר כך הלכו לבית הספר. בהמשך הפסקנו לגדל פרחים ומטעים, ישראל המשיך לעבוד כמתרגל בפקולטה לחקלאות ואני התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית: בהתחלה בעיר יבנה, מאוחר יותר בגבעת וושינגטון ובפנימייה לבנות בכפר אליהו. היה לי סיפוק גדול מהעבודה. אהבתי את בני הנוער, הייתי עבורם אוזן קשבת וסייעתי במה שיכולתי".
סיפור חייה של חנה כולל גם מחלת סרטן שפעמיים פקדה את משפחתה: בנה הבכור ירון חלה ונפטר בגיל עשרים ואחת, ושנים אחר כך חלה גם ישראל ונפטר. למרות הקושי והצער, חנה בחרה לדבוק בחיים. "אני ממשיכה לגדל את משפחתי בדרך שקיבלתי מהורי והמשכתי עם בעלי: לא לשכוח היום איך חיינו אז, לא לרדוף אחרי רכוש, להסתפק במה שיש. לדבוק בערכי המשפחה, בחינוך טוב ובהשכלה, ולא לוותר על שמחת החיים".