עשייה, ציונות, חינוך ונתינה

סיפור חייה של בלה שזור בסיפורה של הארץ ובסיפורה של הרצליה. הוריה היו מראשוני העיר, ובה נטועים שורשיה. לאחר תחנות רבות ומסע חיים בארץ ובעולם, שבה בלה להרצליה ובנתה בה את ביתה, יחד עם שני בניה, נכדיה וניניה.
בלה נולדה בשנת 1935 להורים שעלו לארץ בשנת 1934 במסגרת תנועת "החלוץ" והתיישבו בהרצליה. למרבה הצער, רוב בני משפחותיהם נספו בשואה. בלה גדלה בבית שבו העבודה והאחריות היו חלק בלתי נפרד מחיי היום־יום. אביה, שהיה חבר ב"הגנה", עבד בבניין בשנים שלפני קום המדינה. לא תמיד הייתה עבודה, ולא תמיד הייתה פרנסה מספקת. מגיל צעיר סייעה בלה בטיפול בבית ובפרנסת המשפחה: במכירת ירקות שגידלו בחצר, בשמרטפות ובעבודות נוספות. חוויות הילדות הללו עיצבו את אישיותה והטמיעו בה ערכים של עשייה, נחישות, התמדה ואחריות, ובעיקר את היכולת להמשיך הלאה, גם כשהדרך אינה פשוטה.
נעורים ומאבק
ילדותה ונעוריה עברו בצל המנדט הבריטי והמאבק להקמת מדינת ישראל. בלה וחבריה סייעו לפעילות ה"הגנה" בחלוקת פתקים ובהפצת העיתון "אשנב". כחניכה ב"נוער העובד" חוותה גם רגעים לא שגרתיים. באחד הימים השתתפה באירוע חריג ליד שדה תעופה: היא וחבריה נדרשו ליצור את האותיות SOS במקום שבו נחת מטוס פייפר, שממנו יצאו טייס והטייסת זהרה לביטוב, שהייתה דמות מופת עבור בלה. לאחר מרדף נתפס טייס מצרי שהסתתר באזור.
הגנה על המולדת וחינוך
בלה התגייסה לצה"ל ושירתה כמדריכת גדנ"ע וכמורה חיילת ביישובי ספר בחבל עדולם. שנות ה־50 היו שנים של קליטת עלייה, הקמת יישובים ובניית חברה חדשה, לצד מציאות ביטחונית מורכבת. כחיילת ליוותה את הילדים ואת המשפחות לא רק כמורה, אלא גם כדמות מחזקת ומעודדת, שהעניקה תחושת ביטחון וחוסן. עבור בלה, החינוך היה שליחות. היא האמינה שחינוך, קידום ומצוינות הם אמצעים לשינוי במרקם החיים האישי והחברתי. במהלך השירות הכירה את בעלה, דניאל, שהיה חבר בגרעין הנח"ל במבוא ביתר. סיפור אהבתם נשזר בסיפורה של המדינה הצעירה: דניאל, בן למשפחה ששורשיה בתימן, ובלה, בת למשפחה שעלתה מפולין – שילוב שהיה אז עדיין נדיר. הצעת הנישואין נערכה למרגלות "האריה השואג" בתל חי, סמל לאומי שהשתלב היטב ברוח חייהם המשותפים ובהמשך דרכם.
ציונות ברמ"ח אבריה
מסע חייהם של בלה ודני עבר בתחנות רבות בארץ ובעולם, בחינוך ובתעשייה: מבוא ביתר, אופקים בראשית דרכה, טהרן בימי השאה, לימודים באנגליה והתיישבות בימית. לבסוף, לאחר הפינוי, שבו להרצליה. בכל מקום בלטה התכונה שאפיינה את בלה לאורך כל חייה: היכולת לקבל החלטה, לעשות את הנדרש ולהמשיך קדימה, מתוך מחויבות למשפחה ולמדינה ותוך תרומה לקהילה. גם כשהתגוררה הרחק, נפשה הייתה תמיד קשורה לעיר הולדתה, ומכל מקום חזרה שוב ושוב אל השורשים, לבקר את הוריה ואת משפחתה.
התנדבות כדרך חיים
במהלך השנים עסקה בלה בחינוך וסייעה בקידום לימודי קריאה וכתיבה. היא פתחה את ביתה בפני אנשים, תמכה באישה חולה וטיפלה בצעירה בעלת צרכים מיוחדים. כמו כן, התנדבה בוויצו והדריכה ב"בית ראשונים". בלה השתתפה בכתיבת הספר "הרצליה אזור ג' בוניה ובניה 1925 עד 1950". בגאווה היא מספרת על ההיסטוריה של המושבה שהפכה לעיר ועל המאבק של בני דורה. זכור לה במיוחד "פוטו לימונצ'יק", שתיעד את חיי העיר – רגעים שהפכו לזיכרון המשותף של הרצליה. לדור הצעיר היא מבקשת לומר: "חשוב להיות ערניים לקושי של האחר, בתשומת לב, ברגישות ובמילה אחת טובה". ואני מוסיפה, בלה, במילותיו של יורם טהרלב: "עוד לא תמו כל פלאייך".