סבא זה״ב

אבשלום מלמד חזר לחיים מתוך החשיכה. ״לא, לא התעוורתי, לא ראיתי את האור ושבתי, פשוט איבדתי את ההכרה בבונקר, חשבו שאני מת. מלחמת ההתשה, גבול מצרים, הפגזות כבדות, ואותי סוחבים עם הרגליים החוצה. את הפצועים שמרו בפנים, את ההרוגים פינו תחת כיפת השמיים, חשופים. ובפינוי הגופות התעוררתי פתאום״.

אבשלום, ילד נצחי הידוע בכינויו אבשי, עבר את ששת הימים, את ההתשה ואת יום כיפור, והיום הוא מעביר ילדים את הכביש, סבא זה"ב שכזה. הוא התחבר בדיוק למקום שמעולם לא עזב – הילדות. הוא נולד בשנת 1942 וגדל ברמת השרון, רוב הזמן על אותו ברוש גבוה מט לנפול הרוכן אל הקולנוע הקיצי הפתוח, במלחמות אגו מול נערי הרצליה ש"חמדו" להם את הבנות. לימים הפך אבשי, המושבניק הג'ינג'י, לתושב בעצמו של אותה הרצליה שנחשבה עבורם אז לעיר הגדולה.

״אני משושלת הקייזרים הגרמנית״ הוא מסביר לי כששואלת למוצאו, ״סבי היה חייב להתפנות במלחמה, ומצא את עצמו מצליב מימיו עם מי שהתברר כקייזר של גרמניה, שמצא גם הוא את אותו תל כראוי לשירותי חוץ. אמרו לי שזה מספיק כדי להיחשב שושלת, אז מאז אני נצר קיסרי״.

את כל המלחמות עבר אבשי עם ההומור הזה. הוא היה חייל בהנדסה קרבית, שמהנדס כיסא פלסטיק בפרונט של הזחל״ם כדי להושיב את החייל המחפש מוקשים בציר, או מעיף את עוגן החבלנים בעיצומה של לחימה כדי להוריד כמה כפות תמרי מג'הול מהעץ לחברה בשוחה.
הומור הוא מובנה אישיות ו׳לוקים׳ בו במיוחד כאלו שעברו דבר או שניים בחייהם. אבשי עבר גם מלחמה משלו, הוא איבד את שני ילדיו, את בנו בן הארבע בתאונה מצמררת בבית ואת בתו למחלת הסרטן. ״כל החיים ידעתי שאני צריך למשוך, להוביל, וביום הולדת שבעים״, הוא מספר בעיניים נוצצות ״ערכו לי חגיגה גדולה, דאגו לכל דבר ודבר, ושם בפעם הראשונה שחררתי. עד עכשיו הייתם באחריותי, כעת אני באחריותכם״.

מאז שהחל את דרכו כסבא זה"ב, הופצה בעזרתו אגדת דלי האוזניים: ילד שלא יעבור לפי החוקים את הכביש, יילקח דרך תנוך אוזנו במעבר ואותה האוזן תושלך כלאחר יד לדלי האוזניים, שאבשי שומר בחדר בביתו. אמנם היום ילדים לא באמת קונים אגדות, והמועצה לשלום הילד חזקה מתמיד, אך אבשי בשלו – מתווך הומור ובטיחות לדור העתיד.