מסע בזמן

בדרכי לביתה של דבורה ברחוב פינסקר בהרצליה, ניסיתי לדמיין אישה בת 87 שנים. אני חייבת להודות, כשפגשתיה, לא היה שום פרט שתאם את דמיוני.
בפתח הדירה בקומה הרביעית, ניצבה אישה מרשימה, זקופת קומה. שערה המתולתל אסוף בקוקו, ופניה מאירים ומחייכים. "באתי לראיין את גברת הורזיק, היא בבית?" שאלתי. דבורה הגיבה בחיוך רחב ובעיניים זוהרות: "זאת אני, בואי היכנסי ואספר לך כל מה שתרצי לדעת."
מאותו רגע, צללתי לתוך ההיסטוריה האישית של דבורה, ובעיקר להיסטוריה היפה והמעניינת של העיר שלנו. "כמעט מכל פינה בהרצליה יש לי זיכרון", אמרה בהתלהבות. דבורה, בת 87, היא ארכיון חי, לב פועם של עיר שהשתנתה. כל סיפור שלה הוא מסע בזמן: אל הרצליה של פעם, אל האנשים שהיו, על הרגעים הקטנים שהפכו לגדולים.
סבתא וסבא של דבורה, רחל ומרדכי, נולדו, נישאו והקימו משפחה יהודית חמה עם שלושה בנים בפולין. בשנת 1934 עלו ארצה. לאחר מגורים בתל אביב, החליטו להתיישב בהרצליה וקנו חלקת אדמה ברחוב פינסקר. בשטח זה עמד גם בית, שהיה בעצם צריף מטויח, ובחצר היה לול תרנגולות, שובך יונים, גינת ירק ועצים.
בבית הזה התגוררה כל המשפחה: סבא וסבתא, שני בנים וגם הבן משה עם אשתו מיכלה, הוריה של דבורה. סבא מרדכי, עבד בעירייה כמחלק תה ודואר לפקידים. אביה משה, עבד בשנים הראשונות בפרדסים ובכל מיני עבודות מזדמנות. במלחמת העולם השנייה הוא התגייס לצבא הבריטי, הוצב ביוון ואחר כך הועבר למצרים ואיטליה. ב1945 שוחרר, וכאשר הוקם בית חרושת לקרטון הוא זכה במשרת מחסנאי, בה התמיד עד פרישתו לגמלאות. אמה מיכלה עבדה בקטיף וגם כבודקת איכות של בגדי טריקו לתינוקות במפעל ׳טריקוטאז׳. עם הקמת המדינה, החלה לעבוד בבית מלאכה לתפירת שמיכות.
דבורה נולדה ב-1938 בבית יולדות קטן ברחוב הנדיב בהרצליה, עם המיילד ד"ר דרייזל. היא מספרת בחום רב על גן הילדים הפרטי ברחוב ויצמן, שאליו הלכה כל יום, ונזכרת באהבה בבעלת הגן, הגננת טובה. בגיל חמש, עברה לגן חובה שהיה ברחוב סוקולוב פינת רחוב השרון, ושם הגננת היתה בתיה.
בשנות הארבעים, ברחוב פינסקר שנקרא אז ׳המשך השרון׳, לא היה כביש סלול, אלא אדמה בלבד ומשני צדדיה תעלות. הילדים גדלו בין הפרדסים, הרפתות ולולי התרנגולות. הם ראו פרות ממליטות, אספו ביצים בלולים ושיחקו ברחוב. כשירד הערב היו יושבים מתחת לעמוד החשמל, מדברים וצוחקים. דבורה למדה תחילה בבית ספר ויצמן ברחוב סוקולוב, המשיכה לבית ספר ויצמן שעבר לבניין בפינת הנדיב, והפך אחר כך לבית עיריית הרצליה וכיום הוא מוזיאון ׳אלי כהן׳. היא סיימה את כיתה ח' בבניין החדש של בית ספר ויצמן העומד שם עד היום.
"הבריטים הגיעו לישראל בהיותע בכיתה א׳", היא מספרת, "על ספינת מעפילים שהגיעה לחוף וכל יושביה ירדו ממנה ועברו לרשפון. היה ברור לאנשי הרצליה שהאנגלים ינסו לתפוס את העולים ולכן רבים מהגברים של הרצליה רצו לרשפון והתערבבו באוכלוסייה. האנגלים לא ידעו כיצד להבחין בין העולים החדשים לוותיקים, דבר שמנע את תפיסתם".
בגלל מצבם הכלכלי הקשה, דבורה סיימה את לימודיה בכיתה ח' והלכה ללמוד פקידות בבית ספר בתל-אביב. בתום שנת הלימודים ב-1943, התקבלה לעבודה בעיריית הרצליה ככתבנית. היא קיבלה הצעה מאבא קמינסקי, שהיה מנהל הנוער העובד והלומד, לעבוד כמזכירה בבית ספר גורדון בו עבדה 4 שעות בבוקר, ובערב השלימה את לימודי התיכון. את כל הכסף שהרוויחה בעבודה העבירה להורים למען קיום המשפחה. בבית הספר גורדון היא עבדה 32 שנים, ובמהלך עבודתה יצרה יחסים קרובים עם התלמידים. עד היום ישנם כאלה שעדיין באים לבקרה בחום ואהבה. בשנת 1997 החליט אב המשפחה לבנות בניין על השטח במקום הבית המטויח. הם קבלו רישיון בנייה לארבע קומות ברחוב פינסקר 16, אך אביה נפטר ב-1998 ולא זכה לראות את הבית הבנוי.
דבורה עדיין גרה ברחוב פינסקר 16, היא מלאת חיים, מרץ ובעיקר מלאה בזיכרונות ואהבה לעבר שלה ושל הרצליה.