טוב שם טוב

שלמה גריידי נולד בשנת 1944 בכפר תַאלַבִּי שבתימן, ועלה לישראל בשנת 1949 כשהוא ילד קטן כבן 5 שנים, בן רביעי לאביו סאלם (שלום) סעיד ואמו שרה. את ילדותו העביר במושב מַחְסֵיָה לשם עברה המשפחה לאחר שהות במחנה העולים בעתלית. השנים במושב לא היו קלות, במיוחד עם מות אביו בנסיבות עלומות כשמקום קבורתו לא נודע. תושבי האזור סבלו מהתקפות הפדאיון אשר הרגו בהם ובזזו את רכושם, שלבסוף הביאו להחלטת המשפחה לעקור מהמקום לאחר כשבע שנים ולהתיישב בבית דגן.
שלמה מדבר בעיניים נוצצות על אמו, שרה, בת למשפחת רבנים שנהגה לצטט בפניו את הביטוי "מי שעשיר – עשיר בתורה" (מסכת אבות, פרק ד, משנה ט) ובמילותיה: "תלמד – תדע ותחיה עשיר בהשכלה, עדיף מכסף". האם עבדה בחקלאות והמשפחה התפרנסה בדוחק רב, אך, בעידודה שלמה לא יצא לעבוד כנערים אחרים, אלא שקד על לימודיו. מאמץ זה אשר הניב את פרי הידע, לא מנע משלמה להפוך לאיש עבודה. תכונות אלה ביחד עם השכלתו ורוחה של אמו המרחפת מעליו תדיר, הדריכו אותו בכל אשר פנה בחייו. "אבא לא מפסיק ללמוד," אומרים עליו ילדיו, ונראה שאי-שם, רוחה של אמו מחייכת לעצמה.
שלמה שירת כחייל וקצין בחיל ההנדסה הקרבית. לאחר שיצא לקורס קצינים הבין שמקומו בצבא וחתם קבע. רוב שנות שירותו בצה"ל היו ביחידות שדה קרביות, הוא השתתף במלחמת ההתשה ועד לאחר מלחמת יום כיפור בסיני בתפקידי פיקוד ומטה, ובהמשך השתתף במלחמת לבנון הראשונה, עד שפרש ב-1986 בדרגת סגן אלוף אחרי 24 שנות שירות מכובד.
שלמה, שלא ידע היכן קבור אביו, ויחד עם אחיו חיפשו במשך שנים, ולאחר שגילה דרך אחד מזקני הכפר, כי האב נקבר בשם סאלם סעיד גריידי בירושלים בבית הקברות גבעת רם, שינו האחים את שם משפחתם, שהיה מתנה, לזה שנרשם על ידי אביהם המנוח, ומאז הוא נושא שם זה לתפארת. בעקבות מציאת קברו של אביו, מצא שלמה גם את קבריהם של דודתו ושאר בני המשפחה, ובכך סגר מעגל שהציק לו במשך שנים רבות.
לאחר שהשתחרר משירות הקבע, הצטרף לחברת היכלי הספורט תל אביב - יפו, שניהלה את היכל הספורט ביד אליהו ואת אצטדיון בלומפילד, והתקדם לתפקיד מנכ"ל בפועל בחברה. "יום אחד לא דמה למשנהו בעבודה", הוא מספר בחיוך. ביום אחד היה זה אירוע כדורגל, באחר מופע, לאחריהם אירועים של רשתות שיווק, גופי תקשורת, אירועים דתיים ואירועים חילוניים, כנסי בחירות ועוד. מטבע הדברים, שלל האירועים חייבו היערכות שאיננה רק לוגיסטית אלא שהצריכה כישורים דיפלומטיים ויחסי אנוש לא קטנים, שגם בזה, ממשיך שלמה את החיוך, עמד במשימה במשך 25 שנה, עד שפרש לגמלאות.
מעת שפרש לגמלאות בשנת 2011, שלמה לא נח לדקה. עם פרישתו, מונה לגזבר צוות הרצליה, ארגון גמלאי צה"ל בהרצליה ושם הוא ממלא כיום את תפקיד היו"ר. בתור יו"ר ארגון גמלאי צה"ל הוכיח מנהיגות יוצאת דופן בזמני משבר: במהלך מגפת הקורונה, הוא יזם והבטיח שחברי הארגון ייצרו קשר טלפוני עם גמלאים בני 70 ומעלה ובעלי מוגבלויות, בדקו את צרכיהם וסייעו להם בפועל – ברכישת תרופות ושליחתן הביתה, ובהסעות למרפאות ולרשתות שיווק. במלחמת "חרבות ברזל" הוסבה הפעילות למאמץ לאומי רחב: הארגון דאג לסייע למפונים ששהו בחמישה בתי מלון וסיפק להם מגוון רחב של מוצרים חיוניים על פי דרישה, כולל בגדים, הנעלה, מוצרי רחצה, צעצועים, מחשבים וטאבלטים. במקביל, סייע הארגון לחקלאים בעוטף ובמקומות נוספים בקטיף פרי הדר וגידולי שדה, ורכש עבור חיילי צה"ל בחזית מוצרי חימום, קסדות ושי לחג, ובכך חיזק את החוסן הלאומי. בנוסף שימש כיו"ר סניף איל"ן בהרצליה במשך שמונה שנים, בהן דאג לצרכיהם של ילדים ומבוגרים בעלי מוגבלויות. בהמשך מונה לגזבר עמותת "אעלה בתמר", הפועלת למען שימור, טיפוח והפצת מורשת יהדות תימן בישראל ובעולם, ופעל, מעל ומעבר לתפקיד הגזבר, גם בנושאים הרחבים של הטמעת התרבות התימנית העשירה.
מאז שנת 1978 נטה שלמה את ביתו בהרצליה, וגידל את שלושת ילדיו עם רעייתו שרה. כיכר "צוות" בהרצליה, השוכנת בצומת הרחובות בית"ר וברנר, הינה פרי יוזמתו להעלות על נס את תרומתם של גמלאי צה"ל לחברה הישראלית ולמדינה. "אני מאמין בנתינה כדרך חיים", הוא מסכם.