זה לא רק ספורט

בהתרגשות גדולה עמדתי מול דלת ביתה של אלישבע, שאותה הכרתי לפני שנים רבות כמורה לחינוך גופני בחטיבת הביניים "שמואל הנגיד". היא חינכה דורות של תלמידים באהבה ובמסירות.
הוריה נולדו בוורשה, ושם גם גדלו ונישאו. אמה, אדלה ביטר, הייתה נצר לאדמו"ר מגור. בשנת 1942 היו בגטו ורשה עם כל המשפחה, אך ההורים הצליחו להימלט, תמורת כסף רב, דרך צינורות הביוב. הם הגיעו לבוכרה שבאוזבקיסטן, ושם נולדה אלישבע. בתום המלחמה חזרו לפולין, וגילו שכל משפחתם נספתה.
בשנת 1951 עלתה משפחת נוטמן לישראל. הם חיו תחילה במושב צופית, אחר כך בכפר סבא, ולבסוף בתל אביב, שבה עבד אביה כפרקליט במשטרת ישראל. אלישבע למדה בתיכון "גאולה", הייתה אלופת "אסא" בריצת 100 מטר, ובזכות הישגיה התקבלה למכון וינגייט עוד לפני שירותה הצבאי. כבר כסטודנטית התנדבה, והעבירה שיעורי חינוך גופני לאסירות בכלא "נווה תרצה". ב־1962 סיימה את לימודיה ושירתה כמדריכת ספורט בנח"ל, במחנה 80, ואחר כך בחיל הים. עם סיום השירות נישאה לאליעזר, ונולדו להם ארבעה ילדים: סיגל, רוני, נועם וזיו. כיום יש להם שלושה־עשר נכדים ושני נינים תאומים, מהנכד הבכור, ארד.
בשנת 1976 עברו להרצליה, ואלישבע החלה לעבוד ב"שמואל הנגיד" כמורה לחינוך גופני, ובהמשך גם כמחנכת וכרכזת שכבה. היא הקימה כיתות ספורט ומחול, כיתות סיירות, כיתות ללימודי ארץ ישראל וכיתת מולטימדיה, ומשם הובילה אותה הדרך להקמת ערוץ קהילתי לתלמידים, ובהמשך ערוץ לגמלאי הרצליה. ראשת העיר דאז, יעל גרמן, העמידה לרשותם גן ילדים לשעבר בשכונת גן רש"ל, ובעזרתו של יהודה בן עזרא הוא הפך למועדון תוסס. אלישבע ניהלה אותו עשרים שנה, ובמשך כל אותן שנים שידרו הכתבים המתנדבים, בהדרכת שי בונה, כתבות פעמיים בשבוע בערוץ 98. המועדון פועל עד היום, זה שלושים שנה.
במקביל עבדה במכון וינגייט, למדה לתואר ראשון בחינוך ובפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב, והתנדבה באגף לרווחת המשפחה של ויצו ישראל. בגיל 57 יצאה לגמלאות, ומיד פנתה לסניף ויצו בהרצליה, שבו כיהנה כיו"ר במשך שמונה שנים וחצי. "התאהבתי בארגון ובעשייה הנפלאה שלו", היא אומרת, ועיניה נוצצות. "פתחנו קורס עברית לנשים אתיופיות, הקמנו את הקורס הראשון בארץ ליחסי אימהות ובנות וקורס לאימהות חד־הוריות, ופתחנו את 'ביגודית', חנות יד שנייה לבגדים שתרמו תושבי העיר".
משם עברה לוויצו ישראל, כסגנית יו"ר האגף לרווחת המשפחה, ולאחר כשנתיים מונתה ליו"ר אגף ארגון, תרבות והדרכה, האחראי על כל סניפי ויצו בארץ. כיום היא חברה בוועד המנהל של ויצו העולמית, ומאז פרוץ הקורונה, בשנת 2020, היא מכהנת בהתנדבות כיו"ר בית ההורים של ויצו בתל אביב. "הנסיעות לתל אביב לא קלות, אבל התמורה והאהבה של הדיירים שוות את הכול". את כל שנות הנתינה היא מסכמת בהתרגשות: "בעיניי, ההתנדבות היא עזרה בלתי מתפשרת לכל אדם הזקוק לה. אני מאמינה שלכל אחד יש פוטנציאל, ושיש להוציאו מהכוח אל הפועל. אני מודה כל יום שניתנה לי האפשרות לקום בבוקר ולעזור לכל מי שצריך יד מלטפת, מילה חמה וחיוך על השפתיים, ומקווה שאוכל להמשיך כך עוד הרבה שנים".