הדלק לנשמה

"כל העוזר לנפש אחת, כאילו עזר לנפשות רבות". בשורה הזאת חותם אהוד ירדני שיר שכתב על אימהות חד־הוריות, שאותן ליווה בדרכן חזרה אל מעגל העבודה. אהוד פרש בגיל 65 בכוונה תחילה, כדי לבנות את הקריירה של הגיל השלישי. "עבודה זה שיקום. עבודה זה נשמה. עבודה זה חיים", כך סיכם את הפרויקט העירוני הראשון שלו. שם הכיר את רותי אוסטר, רינה שלו ולאה אכשטיין. הן הצטרפו אליו לאתגר הבא, פרויקט "לב העניין", והוא מקפיד להזכיר אותן בכל הזדמנות.
זה שבע שנים הוא מוביל בהתנדבות את "לב העניין", פרויקט של הרצאות קהילתיות, טיולים ומפגשים חברתיים לגיל השלישי במרכז הקהילתי יבור. כשקיבל את הפרויקט לידיו, הגיעו להרצאות מעטים. היום האולם מלא.
הוא הנהיג כלל פשוט: לא מזמינים מרצה לפני ששומעים אותו. אהוד נוסע ברחבי גוש דן והשרון ובוחן את המרצים בעצמו, "כדי לבדוק שהנושא והמרצה מתאימים לקהל שלנו", כדבריו. חשוב לו שהקהל ייהנה, וגם ישכיל וירכוש ידע נוסף.
אהוד, יליד 1949, למד גאודזיה באוניברסיטת תל אביב. במהלך עבודתו בסולל בונה נשלח עם משפחתו לאילת, ואחר כך לניגריה, שם עבד ארבע שנים וחצי. ב־1983 שב ארצה ועבר להרצליה, שבה הוא מתגורר עד היום. רינה, אשתו, עבדה בעיר כמורה מחנכת. אהוד עשה הסבה מקצועית לתחום הביטוח, התקדם לתפקיד מנהל מחוז וסיים את דרכו בתחום כמנהל המכירות הארצי של ביטוחי הבריאות. לאהוד ולרינה שלושה ילדים וארבעה נכדים.
"הרצליה היא עיר טובה, אני רק חושב שהיא מזדקנת. חיים בה 21,863 תושבים מעל גיל 65, כחמישית מהאוכלוסייה, כמעט כפול מהממוצע הארצי". את המספר הוא שולף בעל פה, ואז, באמצע השיחה, מצליב אותו מול ChatGPT כדי לוודא שהוא זוכר נכון.
"רבים מהם ספונים בבתיהם. הם לא יכולים להגיע, או לא יודעים על הפעילות שלנו", הוא אומר. "לעובד סוציאלי בעירייה יש מאות תיקים. הוא יכול לדאוג לכסף. הוא לא יכול לדאוג לנשמה".
השלב הבא של "לב העניין" כבר מתארגן במוחו: למפות את הוותיקים לפי אזורי מגורים, ולארגן הסעות שיאספו אותם מהשכונות למפגשים שבועיים ולהרצאות בכל המרכזים הקהילתיים בעיר. "זה יעשה טוב לנפש וגם לגוף, שנאמר: 'נפש בריאה בגוף בריא'. ואם אפשר לעשות טוב לאנשים, למה לא?"
את התשובה קיבל פעם ברחוב. בדרכו לעבודה כמנהל מחוז, עצרה אותו אישה גדולה.
"אתה אהוד?"
"כן".
"אתה זוכר אותי?"
הוא מסתכל.
"אני נורא מצטער, אולי תעזרי לי?"
"אולי בכל זאת", היא מקשה.
אלפי אנשים רצו בראשו: סוכנת? קולגה? אף אחת מהן.
בגיל שלוש־עשרה היה מדריך בתנועת נוער. כשהילדים בני העשר עמדו במסדר, הוא היה קורא "עלה והגשם", והם היו עונים "עלו נעלה" ורצים פנימה לפעולה. רק ילדה אחת, קטנה ובלונדינית, הייתה מחכה עד שכולם ייכנסו, ואז רצה אליו, מחבקת אותו, אומרת "אני אוהבת אותך" ורצה פנימה.
הוא לא זכר אותה. היא לא שכחה אותו.
"הכול מגיע מאותו מקום", הוא אומר, "ואהבת לרעך כמוך".