בין אוד מוצל מאש למגדלור של תקווה ואהבה

הלינה בירנבאום נולדה ב־15 בספטמבר 1929 בוורשה שבפולין. ילדותה נגדעה בְּאִבָּהּ כשהייתה כבת עשר בלבד, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין. בהמשך הועברה יחד עם משפחתה לגטו ורשה. באחת מאקציות הגירוש נלקחה הלינה עם הוריה לאומשלגפלאץ. שם נדחף אביה באלימות לרכבת לטרבלינקה, ואילו היא ואמה הסתתרו בבור ביוב וניצלו.
לאחר מכן חזרו האם והבת לגטו, ושרדו בו עד מרד גטו ורשה באפריל 1943, שבמהלכו הסתתרו בבונקר. בעקבות הלשנה נלכדו וגורשו למחנה ההשמדה מיידנק, ושם איבדה הלינה את אמה. משם הועברה לאושוויץ־בירקנאו, ועל זרועה קועקע המספר 48693. הלינה שרדה את תקופת המחשכים, את הפציעות ואת צעדת המוות בשלג אל המחנות ראוונסבריק ונוישטאדט־גלווה, עד שחרורה במאי 1945. הוריה ואחיה חילק הי"ד נרצחו בשואה.
בשנת 1947 עלתה הלינה לארץ ישראל עם קבוצה של "השומר הצעיר". לאחר נישואיה לחיים בירנבאום והקמת משפחתם עברה להרצליה, שבה היא מתגוררת זה עשרות שנים ושבה גידלה את שני בניה.
מאז עלייתה הקדישה את חייה להנצחת זיכרון השואה. היא החלה לכתוב ספרים, שירים ועדויות בעברית ובפולנית. לימים ליוותה עשרות משלחות של בני נוער ושל קצינים לפולין, הרצתה בפני צעירים בישראל ובאירופה ופעלה לקידום הדיאלוג והפיוס בין יהודים, פולנים וגרמנים. ספרה האוטוביוגרפי הנודע, "החיים כתקווה", תורגם לשפות רבות והפך לנכס צאן ברזל בספרות הזיכרון. חוויותיה הקשות והשיחות שניהלה עם בנה, הפזמונאי והמפיק יעקב גלעד, עמדו בבסיס האלבום האייקוני "אפר ואבק" של יהודה פוליקר, ואף שולב בו שיר שכתבה, "פרחים ברוח". על עשייתה המבורכת ועל פעילותה הציבורית זכתה, בין היתר, בתואר יקירת העיר הרצליה ובתואר אזרחית כבוד של ורשה.
הלינה בירנבאום, יש כל כך הרבה ללמוד ממך. במפגש בביתך, ביום הולדתך ה־97, בין ספרייך וסיפורייך, נחשף אור גדול. מתוך עבר של כל כך הרבה זוועות, משחקי תופסת עם המוות, פגישות עם רוע צרוף, אובדנים וכאב, התגלו גם לא מעט ניסים, ומעל הכול בלטה אמונתך הבסיסית בטוב שבאדם. מהמפגש עמך עולה השיעור הגדול על הכוח והבחירה להיאחז ברסיסי אור גם במקום החשוך ביותר.
אמירותייך המזוקקות מבטאות תפיסת עולם עמוקה: "זה לא הגשם, זה האנשים", "העבר חי לצידי, אבל אני לא חיה בו", "חיי התחילו מהסוף", "התקווה מתה אחרונה". תודה על הזכות לשבת לצידך, להקשיב, להיאנח ולמחות דמעה, אך גם לחייך איתך כשאת נזכרת ברגעי הניצחון.
המסר המרכזי שאת מורישה לדורות הבאים נשען על שתי מילים: זיכרון ותקווה. את מראה לנו שגם בחושך העמוק ביותר אין לאבד את האנושיות ואת האמונה באדם. צוואתך הבלתי כתובה לדור העתיד היא לזכור ולא לשכוח את עומקי התהום שאליהם יכול הרוע להוביל, אך בה בעת לא לשקוע באֵיבה, אלא לבחור בחיים, בסובלנות, באהבת האדם ובבניית עולם טוב ומוסרי יותר. קריאתך הדהדה ותהדהד בכולנו לנצח: "סעו לטרבלינקה לדורי דורות, אל תעזבו אותם לבדם".