אשת חינוך מהזן הנדיר

דקלה רייגרודסקי נולדה בכפר יחזקאל עם מסלול ברור: להמשיך את המסורת המשפחתית ולעסוק בחקלאות. אולם דקלה חשבה אחרת ואת המשך המסורת השאירה לאחיה. לאחר הצבא היא תפסה את האוטובוס הראשון לתל אביב ונרשמת לסמינר לגננות, למורת רוחו של אביה. לימים נמשכה להוראת הכיתות הנמוכות ומשם נסללה דרכה בחינוך, שאת רובה עשתה בבית הספר גורדון בהרצליה.

היא בת 94, צלולה כמו סיידר טוב, חריפה, מצחיקה ושנונה. להרצליה הגיעה עם בעלה בשנת 1953, כשרכשו בית. "זו הייתה חורבה", מספרת לי ומסבירה איך בארבע ידיים הפך הבית לממלכה חמה בה גדלו שלושת ילדיהם. אותו הבית הפך להיות תחנה קבועה בדרכם של תלמידיה בשבתות לחוף הים. אני חושבת לעצמי כמה לא טריוויאלי שילדים בוחרים לעצור בבית מורתם לפירות, לימונדה קרה וחברותא, ביום השבתון, ובאותה מחשבה מביטה במורה שמולי ומבינה עד כמה ביתה הפתוח תואם לאישיותה. ואישיותה- גאה! היא גאה במשפחתה ובתלמידיה אותם היא זוכרת אף כי הם רבים. כור היתוך של עדות, מנהגים, משפחות וצבעים. דקלה לא ראתה את ההבדלים או החולשות, היא התמקדה בחוזקות. התלמידים שעליהם מעולם לא ויתרה, העריצו אותה וקיבלו את פניה בביקורי בית שערכה במעברות, עם מעיל שפרשו תחת רגליה במפתן דלת הצריף.

לדקלה כישרון מיוחד לראות את הסמוי מעין. החיזוקים שנתנה דווקא לתלמידים המתקשים בין המעברים, הובילו אותם להתדפק על דלת ביתה שנים רבות לאחר מכן, להתהדר בהישגם ובעיקר להגיד לה – תודה על כך שהאמינה להם ובהם. דקלה גם זיהתה את כשרונה של אסתי הצנומה, שהפכה לימים לנשיאת בית המשפט העליון, ואסתר חיות לא שכחה לרגע את המורה שהאמינה בה מהרגע הראשון. גם לא שלומי שרצה להחליף את שמו, ועד היום פותח כל שיח ראשוני בסיפור על המורה דקלה שהסבירה לו דרך שמו עד כמה חשוב לאהוב את עצמך על סך אופייך ויכולתך. "יום אחד כשאבי ביקר בביתי, הוא ראה את כל ההוקרה והערכה שקיבלתי", דקלה עוצרת את שטף דיבורה ומשתהה. שנים עברו מאז החליטה ללכת להוראה ורק באותו הביקור אביה פלט בשקט, "את צדקת, אני טעיתי", מספרת לי בחיוך.

"בית הספר על גלגלים", מיזם אותו הובילה דקלה, היה רעיון שהתגלגל בבית הספר ללמוד את הארץ דרך טיולים. דקלה מינפה את הרעיון, גייסה לא אחת את בעלה, נהג האוטובוס, ונתנה לילדים ללמוד דרך הרגליים היסטוריה, גיאוגרפיה, סיפורי התנ"ך וטבע. הטיולים נחלו הצלחה אדירה ובתה של דקלה מושיטה לי צרור גדול של מכתבי תודה, ממערכת החינוך, דרך קולגות ועד ילדים ששפכו על דפי הנייר את חוויותיהם והתרגשותם מהטיולים הללו. היא מספרת לי על עוד תלמיד ועוד סיפור הצלחה, עוד חוזקה שמתגלה ועוד הישג, והיא פורחת לפחות כמו הגינה עמוסת הצמחייה בה היא יושבת בטבעיות. "היה שלב בו רצית לעצור לרגע?, אני שואלת אותה. "לא היה שום רגע של שחיקה או משבר. אפילו כשיצאתי לפנסיה כבר גויסתי להתנדב ללמד עברית את גיל הזהב. לאחר רגע של מחשבה מצאתי את עצמי מלמדת אותם, ומאז חלפו כבר שלושים שנה".

אני מתבוננת על דקלה, על סך שנותיה ופניה מאירות בלי מילים. הברות של עברית בראשה, ודורות על דורות של תלמידים בליבה. איפה ישנם עוד אנשים?.. אני אומר לכם, בבית קטן ופרחוני בהרצליה, לא רחוק מבית הספר גורדון. שם הם.