"נשארתי לבד בלי בית ובלי אף אחד"

סימה קליינר נולדה באוקראינה, אבל היא לא יודעת בדיוק מתי: "בחלק מהמסמכים כתוב שאני ילידת 1924, באחרים כתוב שנולדתי ב-1923, אבל זה ממש לא משנה כי אני זוכרת את הזוועות שחוויתי בילדות", אומרת סימה.

היא נולדה וגדלה בכפר דוברו שבאזור לנינסקי באוקראינה לאב שהיה נפח ואם עקרת בית. היא הייתה הבת האמצעית במשפחה, היו לה עוד אח ואחות גדולים ושלושה אחים קטנים. בעקבות מות אימה, כשהייתה בכיתה ז' עברה סימה לכפר ניקולייב (מיקולייב באוקראינית), עיר נמל דרומית לקייב ומזרחית לאודסה, שם הייתה קהילה יהודית משמעותית ומפותחת, שהיוותה כרבע מתושבי העיר, כ-22 אלף נפש. למרות שהיהודים, שרובם הגיעו מהעיר גלציה, היו הראשונים שפיתחו את המסחר בעיר, הם סבלו מלא מעט פוגרומים והתנכלויות במאה 20-19. הדבר אף החמיר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר העיר הייתה תחת הכיבוש הנאצי במשך שלוש שנים, מ-1941 ועד 1944:" אמא שלי נפטרה ואבא שלי התחתן בשנית. אבי הגיע אלי כדי לאסוף אותי ואת מי שנשאר מהמשפחה מהעיר. מאוד התגעגעתי אליו, אבל לא יכולתי לעזוב כי בדיוק קיבלתי תפקיד חשוב במפעל בניקולייב, וכך חשבתי שאוכל לשלוח כסף למשפחה. אמרתי לאבא ולאחי שילכו ושלא ידאגו לי, אני אמצא אותם ואסתדר. יומיים לפני שהגרמנים נכנסו לעיר אף אחד לא חשב שזה עלול לקרות. אני זוכרת שביקשתי שעתיים חופש מהמפעל כדי לקנות מתנות למשפחה, אבל אז הגרמנים נכנסו לעיר והכול השתנה בבת אחת. הם נכנסו אלינו הביתה והחלו להרוג את כל מי שהיה בדרכם. הם הרגו שבעה מבני המשפחה שלי: שלושה אחים וארבע אחיות גדולים וקטנים ממני. נשארתי לבד. התחלתי לחפש את מי שנשאר, אבל לצערי לא מצאתי אף אחד חי", מספרת סימה בעצב רב. "עד היום, כמעט שבעים שנה אחרי אני לא בדיוק יודעת מה קרה להם".

כשסימה הייתה בת 17 עברה המשפחה, או יותר נכון מה שנשאר ממנה לסטלינגראד: "היינו צריכים לנסוע לסטלינגראד אבל לא הצלחנו, והתחלנו ללכת לשם ברגל עד שלא היה לנו יותר כוח. הגרמנים החלו לירות ולהרוג את היהודים ברחובות, והתושבים המקומיים לא נתנו לנו להיכנס לבתים כדי להסתתר. הגענו לתחנת הרכבת וגם שם לא נתנו לנו להיכנס ולהסתתר. זה היה ממש מפחיד. היינו על הדשא בכניסה לתחנת הרכבת, עד הבוקר, חשופים ומקווים שאף אחד לא יירה בנו. למזלנו הגרמנים לא היו שם בסביבה באותו הזמן והצבא הרוסי מצא אותנו והעביר אותנו לעיר", נזכרת סימה ומוסיפה: "חשבתי לעצמי שאם המצב הוא כזה, אז אני רוצה ללכת לחזית והילחם. הייתי לבד, בלי בית ובלי מקום לחזור אליו, ולא היה לי אכפת גם אם היו הורגים אותי. שאלו אותי בצבא הרוסי מדוע אני רוצה להתגייס לצבא ולהילחם בחזית, ואני אמרתי להם שאני לבד ולא נשאר לי אף אחד. בסוף לא גייסו אותי כי הייתי לדבריהם צעירה מדי. לא ידעתי מה לעשות ולאן ללכת עד שלמזלי אדם אחד מצא אותנו ונתן לנו לגור אצלו וגם מעט אוכל", משחזרת סימה. אף שלא נלחמה בחזית סימה כן תרמה למאמץ הלחימה באויב בקיפול מצנחים לחיילים כחלק מסיוע העורף לחזית. "זו הייתה עבודה בעלת רגישות ואחריות רבה, מאחר וחיי הצנחנים היו תלויים בנו", היא מספרת.

בהמשך חזרה סימה ושארית משפחתה לניקולייב שבאוקראינה בניסיון נואש לראות אם יצליחו לברר מה עלה בגורל בני משפחתה, אבל גם כאן המשימה לא צלחה: "כשחזרנו מצאנו את העיר הרוסה לגמרי. בתים הרוסים, חלונות מנופצים ואפילו מסילת הרכבת הייתה שבורה והרוסה והרכבות עצמן נעלמו מהעיר", מספרת סימה.

עד היום אין היא יודעת מה בדיוק עלה בגורל בני משפחתה. בשנת 1990 עלתה לישראל עם בעלה, שני ילדיה ונכדותיהם. "טוב לי בארץ עם המשפחה החדשה שבניתי אבל תמיד אזכור ואתגעגע למשפחה שהייתה לי ושאני יודעת שיותר לא אראה עוד לעולם".