מנטגוש סלומון ז"ל

סיפורה המצמרר של מנטגבוש סלומון ז"ל, אסירת ציון, ששני בניה, ירדני מזגנאו ברוך ודסטה האלי גומבל, הגיעו לארץ, הוא עדות לכמיהה עזה לירושלים ולמסע רצוף סבל ותקווה. מנטגבוש, שגרה בכפר "קואלה מרווה" שבגונדר, יצאה למסע עלייה בשנת 1991, מונעת מהרצון העמוק "להגיע לעיר הקודש ירושלים". המסע הרגלי לסודן ארך שבועיים, במהלכו צעדה עם שני ילדיה, אחותה ואחייניה.
הדרך הייתה רווית סכנות; שודדים גזלו מהם כסף. את המעט שאכלו וניזונו ממנו היה מים, קמח ופיתות. מנטגבוש עלתה לארץ בגיל 80, אך לפני כן נכלאה לחמש וחצי שנים. תנאי הכלא היו מחרידים: "מחלות קשות, מלריה", והיא הייתה עדה למקרי מוות רבים. הרגע הקשה ביותר במסע ובמחנה היה התנהגות החיילים הערבים: "היו מרביצים לנו בחגורה, היו קושרים אותנו, מעלים אותנו על המשאית, לוקחים אותנו להביא עצים כדי שנוכל לבשל להם וגם לנו. מתוך העצים היו יוצאים נחשים, עקרבים, שמים אותם עלינו שינשכו אותנו".
למרות כל הסבל והעינויים, רגע העלייה למטוס באדיס אבבה בדרך לישראל היה רגע של תקווה וציפייה. "כשהגענו התרגשנו מאוד, בכינו", היא מתארת את רגעי האושר וההקלה בהגשמת חלום חייה. סיפורה של מנטגבוש סלומון ז"ל הוא סמל לגבורה, עמידות, ואמונה בלתי מעורערת, גם מול סבל בל יתואר, בדרך אל ארץ המובטחת.