ווסה שמעון

סיפורו של שמעון ווסה, יליד 1962 מגונדר, אתיופיה, הוא סיפור של כמיהה עזה לירושלים, מסע מלא קשיים, ואף אובדן אישי. בשנת 1984, כשהיה צעיר, יצא שמעון למסע, מונע מהדיבורים התמידיים על ירושלים כעיר הקודש ועל יהדותו. הוא צעד עם אביו, דודים, בני דודים ושכנים.
מסעו הרגלי לסודן, שתוכנן להימשך חודש וחצי, לא הושלם. "לא הגעתי לסודן בגלל שהיה בלגן שודדים והרבה הפרעות בדרך", הוא מספר, כשהשודדים מנעו מהם להמשיך. את המעט שאכלו וניזונו ממנו בדרך היה בעיקר מים ו"דאבו קולו" (לחם). הרגעים הקשים ביותר במסע היו דווקא הלילות במדבר, כשאנשים נפלו בדרך לא סלולה, "במיוחד בלילה אנשים היו נופלים דרך לא סלולה, מדבר".
בשלב מסוים, נתפס שמעון בקניה, לאחר שסייע לאנשים לברוח. תנאי הכלא היו קשים, עם מעט מאוד אוכל ומים. הוא לא היה עד למקרי מוות בכלא או במסע. לבסוף, בגיל 30, עלה שמעון לישראל. רגע העלייה למטוס היה עבורו "עולם אחר". "לא האמנתי שאני במטוס פעם ראשונה שאני במטוס הגעתי לארץ ישראל שמחתי מאוד", הוא מתאר. למרות השמחה, הוא חש צער עמוק על מות אביו שנשאר באתיופיה ולא זכה לראות את הגשמת החלום. סיפורו של שמעון ווסה הוא עדות למסירות, לסבל, ולקשר עמוק לארץ ישראל, לצד כאב האובדן האישי.