וובה גדמו

וובה גדמו, יליד אתיופיה משנת 1940, שיצא למסע עלייה רצוף תלאות לישראל בשנת 1972. המניע העיקרי למסע, שארך חודשיים של הליכה רגלית מפרכת מסודן, היה כמיהה עזה לציון שנדלקה בו בזכות סיפורי בתו על ארץ הקודש.
וובה יצא למסע יחד עם אשתו ושלושת ילדיהם הקטנים, בני 8 ,13 ו-2. הדרך הייתה רצופת סבל; אשתו נפטרה במהלכה, והותירה אותו עם כאב עצום ועם הצורך לדאוג לילדיו הקטנים, כשהוא מתאר: "כל הדרך בכיתי". לא רק אובדן משפחתי ליווה את המסע, אלא גם סכנות רבות: "בטח, הייתי בסודן בהפסקה, הצבא בא ולקח אותי לכלא, לקחו לי את כל הכסף מהכיס".
התלאות לא תמו עם ההגעה לסודן. בשנת 1973 נתפס וובה ונכלא לתשעה חודשים בבתי כלא באתיופיה. שם עבר עינויים קשים ותנאים בלתי אנושיים: "בלי מים בלי אוכל, גילחו את השיער בראש, אמרו לי רגליים למעלה ראש למטה, קיבלתי הרבה מכות". הוא היה עד למקרי מוות רבים בכלא וגם במסע עצמו, וראה "עצמות שלד". הרגעים הקשים ביותר היו העינויים הפיזיים והמכות שספג.
למרות כל הסבל והכאב, רגע העלייה למטוס בדרך לישראל היה רגע של אושר עילאי. וובה מתאר תחושה עמוקה של שמחה ותפילה לאלוהים, מלווה בתחושות פיזיות ונפשיות קשות: "קשה לי לספר, הראש מבולבל, רגליים כואבות, הגב כואב, הלב כואב". סיפורו של וובה גדמו הוא עדות לגבורה, אמונה וכמיהה עזה לארץ ישראל, למרות התמודדות עם סבל בל יתואר.