איילה דגאי אברהם

איילה דגאי אברהם נולד בשנת 1953 בכפר גיינה, שבמחוז גונדר, אתיופיה. אביו, דגאי שאטה, היה כהן דת יהודי, מנהיג רוחני, שומר מסורת ושופט. אימו, אסתר נגוסה, הייתה עקרת בית שומרת מסורת. הם היו מכובדים בקהילה ונהגו לארח את אנשי הכפר לארוחות חג בראש השנה ובפסח, ובכל ראש חודש ניסן, שבהן היו שוחטים פרה ושני כבשים.
בשנת 1981, כשהיה בן 28, יצא איילה למסע לישראל. המניע העיקרי למסע שלו היה שליחות - הוא רצה לעזור לכמה שיותר אנשים להגיע לארץ ישראל.
המסע הרגלי לסודן ארך שמונה ימים, ואיילה יצא אליו עם כ-30 מבני משפחתו, וביניהם דודים ובני דודים. הוריו נשארו בכפר. המסע היה כרוך בסיכון רב, אך הם לא פגשו שודדים בזכות דודו, אדיסו רטה, שהיה איש אדמה מנוסה שידע כיצד להתמודד עם כל בעיה. במהלך המסע, הם אכלו קמח, דאבו קולו ושתו מים.
איילה נכלא פעמיים במהלך דרכו לארץ. הפעם הראשונה הייתה באתיופיה, בכלא "באטה", לאחר שנתפס במשימתו לשלוח אנשים לארץ. הפעם השנייה הייתה בסודן, לאחר שנתפס עוזר לאנשים לברוח בלילה לנקודת איסוף. התנאים בשני בתי הכלא היו קשים מנשוא. המקום היה מלוכלך, גופו של איילה גרד, והוא סבל משלשולים בשל האוכל המקולקל. בכלא בסודן הוא עבר עינויים קשים, והוּכה ללא הפסקה. למרות הקשיים הרבים שעבר, הוא לא היה עד למקרי מוות בכלא או במסע.
הרגע הקשה ביותר במסע היה כשבסיומו, הגיע לבית דודו וראה שהוא ריק. אך הרגע הקשה מכל היה מותו של בנו בן השמונה חודשים, שהרגיש לא טוב. איילה לקח אותו לטיפול, נתנו לו זריקה, וכמה שעות לאחר מכן הוא נפטר.
למרות כל הקשיים והאסונות, איילה עלה לארץ בגיל 30, כשהוא ממוטט אך נחוש.