"צפות המון מחשבות על הגבורה והעוצמה של ההורים שלנו שיישבו את המקום הזה במסירות נפש"

נעם שוקרון נולד בשנת 1983 בנצר חזני, וכשהיה בן חודש עברה משפחתו להקמת היישוב נוה דקלים. כשהיה בן 21 היישוב פונה. בשמחת תורה תשפ"ד הוא היה אצל אימו בירושלים, ובצהרים כבר הוקפץ וחתם על נשק בצאלים. הוא משרת בסיירת הנגב, שנקראה לשבועות של לחימה פעילה בבית חאנון. "לא בגלל החלום האישי שלי לחזור לגוש קטיף ולחולות הזהובים ולים הכחול, אלא כי נדחקנו אל הקיר, כי הבנו שאין לנו ברירה", הוא אומר.

על התחושות שליוו את התקופה הוא מספר: "צפות המון מחשבות על הגבורה והעוצמה של ההורים שלנו שבאו ויישבו את המקום הזה במסירות נפש. הם הפריחו והצמיחו חממות של איכות חיים, של תחושת ביטחון ושל ילדות מופלאה, שהייתה מנותקת מההוויה של הנאצים שסביבנו. אני פשוט לא מפסיק להתפעל מההורים שלי ומכל דור אבותינו ואמותינו. התחושה היא שצריכים לחזור לאדמה הזאת, לתפוס שטח משמעותי ממנה. לאו דווקא במיקום הגיאוגרפי של גוש קטיף, כדי שלא להצטייר כנתפסים לחלומות של ציבור מסוים, אלא להיות ריאליים ולעשות את הדברים למען הביטחון של כל תושבי מדינת ישראל. אין לנו ברירה. נתאחד סביב המטרה להכחיד את הרוע. אם נלך צעד אחורה, הם יגיעו אלינו. צריכים ללכת צעד קדימה, כמו שעשו אבותינו ואמותינו בגוש קטיף".