עוז יחיאלי
"פתאום קלטתי שאני נמצא במקום שההורים שלי גידלו אותי. זו הייתה סגירת מעגל"
צילום: ניסים סלם
עוז נולד בשנת 1998 כבן הזקונים למשפחה בת ארבעה אחים בנוה דקלים, בזמן הפינוי היה בן שבע. כיום עוז מתגורר בניצן והוא סטודנט לשיווק טכנולוגי. בצבא שירת בחטיבת הצנחנים. עם פרוץ המלחמה הצטרף ללחימה ברצועה עם גדוד 466. הוא מספר: "בשמחת תורה התעוררנו מאזעקה. בממ"ד פתחתי טלפון והתוודעתי למצב הנורא. אנחנו גרים בניצן ממש ליד הים ונכנסתי לחרדה שהמחבלים יגיעו גם אלינו. התחלתי לאטום את כל החלונות. דרכתי את המחסנית של האקדח שלי והייתי מוכן. בציבור הדתי, שבשבת מנותק מתקשורת, לא הבינו מה קרה. אתה מסביר לאנשים והם חושבים שהשתגעת. יום של חרדה. רק בלילה קיבלנו קריאה להגיע למחסני החירום".
לאחר אימונים של חודש וחצי הם נכנסו עם הכוחות הראשונים לרצועה: "התחלנו במשימה יחסית פשוטה, לאבטח מגנן לוגיסטי קדמי בצפון הרצועה. אחרי שלושה שבועות אמרו לנו שאנחנו משוחררים לחודש. ממש התבאסנו, רצינו להמשיך בלחימה. יום אחרי ששחררו אותנו לחודש, וכבר הזדכנו על הציוד, אמרו לנו לחזור למשימה של חודשיים".
על התחושות של החזרה למקום בו גדל, הוא מספר: "המקום הראשון מגוש קטיף שהגעתי אליו היה נצרים. בהתחלה לא ידעתי שאני שם. הייתי ילד קטן בגירוש, אבל אני זוכר שהייתי באזור הזה. הכל דומה לילדות שהייתה לי. הגיע מישהו מיחידת מִרעוֹל, אנשים שמבינים מאוד בשטח ומכירים את הטופוגרפיה. ומתחיל לדבר איתי על אדמה. הוא אומר לי: 'אתה מבין איפה אתה נמצא? ממש פה הייתה נצרים. ממש פה היה הכיכר שבו הייתי תופס טרמפים'. פתאום קלטתי, זה מטורף. אני נמצא במקום שההורים שלי גידלו אותי. זו הייתה סגירת מעגל".
את זיכרונותיו עוז מסכם במשאלת לב: "צריך לנסות כמה שיותר להיות מאוחדים, לא משנה מה הדעות, בסוף אנחנו צריכים את המדינה הזאת. יש סיבה שאנחנו נלחמים, אנחנו צריכים את חבל הארץ הזה, לא בגלל שהיינו שם ואנחנו רוצים לחזור לשם, אלא כי ביטחונית ומדינית זה טוב. כשאתה רואה חברים נפצעים זה עצוב וזה קשה. אבל כשיש לך את המטרה ואת הערך, אז לא יותר קל, אבל אתה נאחז במשהו, אתה יודע שזה לא לשווא. יש ערך לדברים".
"פתאום קלטתי שאני נמצא במקום שההורים שלי גידלו אותי. זו הייתה סגירת מעגל"