top of page

ז'נט נאמן דה יונג, עין דור

שבויה בצל הטבע

1.png

כתיבה: שירן רוקבן

צילום: שירן רוקבן

את הירידה הפסטורלית לביתה של ז'נט נאמן דה יונג ירדתי בסיבובי קולנועית, שלא היו מביישים נהג פורמולה מקצועי. אני מתבוננת בה זורחת כמו רותם פורח עם חיוך ותכול עיניים. וביתה עטוף צמחים וצלילים. "כששומעים מוסיקה לעולם לא מרגישים לבד", מסבירה לי עוד לפני ששאלתי. סיפורה הוא על שבי יפני של הולנדית באינדונזיה, סיפור שקשה לדעת מהיכן להתחיל לספר.
ז׳נט נולדה ב-11 דצמבר 1938 בבטאביה (היום ג׳קארטה), בירת אינדונזיה. במשך מאות שנים אינדונזיה הייתה קולוניה הולנדית, וכך הגיעו לשם הוריה. אביה של ז׳נט היה רופא צבאי, שאחראי גם על אוכלוסייה אזרחית מקומית, ואימה למדה להיות מיילדת אך לא עבדה במקצוע. כשהיפנים תקפו את פרל הרבור, הוכרזה המלחמה על יפן, וביום הולדתה השלישי של ז׳נט, אביה גויס ללחימה. ״כבר בהתחלה היפנים סגרו עליהם והיחידה של אבא הצליחה לסגת״, היא מספרת. במרץ 1941 משפחתה נלקחה בשבי. אביה נשלח למחנה שבוי מלחמה, והנשים וילדים למלינו, זה היה מקום קסום גבוה בהרים, עם טבע מרהיב שריכך את תחושת השבי שלה. במאי-1943 הועברנו למחנה ריכוז קמפילי, שם היו 12 צריפים גדולים ו-100 אנשים חיו בכל צריף. לכל משפחה ניתן תא שקירותיו היו מבמבוק דק. אימא שמרה עלינו. אחי הקטן היה שובב, ואני השתדלתי להצטיין ובמקביל לא להתבלט יותר מידי, ובטח לא להפר חוקים", היא מסבירה. לא רציתי שאמא תיענש בעמידה בשמש של שעות. "אבא איננו, אז הייתי חייבת לשמור על אימא״.
במחנה היינו צריכים להשתחוות ליפנים במשדר בוקר וערב, ״טאדישי ד'מג'י, מפקד המחנה, היה בודהיסט, שעשה מאמצים רבים לשמור על הסדר והבריאות במחנה. לקח לו זמן ללמוד את האופי ההולנדי, לשנות דעות קדומות וגם לשנות חשיבה. היפנים אמרו כי לעם כבוש אסור להתפתח, וד'מדגי, למרות זאת אפשר במשך הזמן לימודים. בהתחלה רכשנו השכלה בחשאי בערבים ובלילות, כמו פיזיקה בעזרת הכוכבים, וספרות בדקלום. לנו, הקטנים, היה סידור של גן, בו למדנו שירים, מספרים וקרוא וכתוב". היא מספרת. הנשים כולן עבדו, גם אמא שלה, בשדות אורז, גן בטטות וגן ירק, ובפרות. העבודות הקשות, כמו לסחב מים, נעשו בתורנות.
היא זוכרת שבאחת ההפצצות בסביבה, נזרקו כרוזים, המבשרים על סיומה של המלחמה באירופה. "ביולי 1945 הופצץ המחנה שלנו וכל הצריפים בארו. היינו צריכים לברוח. אחרי זה גרנו ביער בצריפונים, בלי מים ובלי שירותים, בתנאים קשים. בפצצות שכבנו בין השורשים של עצים הטרופיים, ואמא נתנה לנו ענף קטן לנשוך בו שהשיניים לא ישברו מרוב נקישות. אחרי שהוטלה פצצת האטום על הירושימה ונגסאקי, היפנים הכניעה. רק אחרי שהגיעו כוחות אוסטרליים, יכולנו להשתחרר.
ז׳נט מספרת כי ב-27 לספטמבר, הגיע לעיר אוטובוס וממנו ירד אדם רזה וקטן שניגש אליהם, וזה היה אביה. ״זה לא היה האבא שזכרתי", היא משפילה מבט, "אך כבר באותו הערב הייתה הופעה בו רקדתי לפניו את ריקוד הבובה״. הם חזרו להולנד בפברואר 1950, הגיעו ביום גשום, קר ואפור. זה חיזק את רצונה להגיע למדינה אחרת. ״בגיל 17 התחלתי ללמוד רפואה, והגעתי לישראל לעזור בבניית הארץ. ביקשתי מנהל קופת החולים לעבוד בנגב, ונשלחתי לעמק יזרעאל. ומאז אני פה בקיבוץ עין דור". בארץ התמחתה ברפואת משפחה, ובמהלך השנים נוספו גם לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה ולימודי צמחי מרפא מערבים ורפואה סינית. עד היום היא משתפת בסיפורה.

סיפורה הוא על שבי יפני של הולנדית יהודייה באינדונזיה

ז'נט נאמן דה יונג, עין דור

creators
Gold logo.png
blue background

Join the journey

that leaves a mark

Follow us

Thank you! We will get back to you soon

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

Contact

Phone: 0547-250800

TheAutographers@gmail.com

© All rights reserved to the association to leave a mark and venture The Autographers

bottom of page