מבול הפניות

אני עובדת סוציאלית במחלקה שאחראית על האינטק, כלומר, אני הכתובת הראשונה לכל הפונים לעזרת הרווחה. אני אמא לשישה ילדים ועובדת סוציאלית זה שנים רבות, אך לרווחה באילת הגעתי בספטמבר 2023, וצללתי לעבודה בתוך תחושת החירום שאפפה את המחלקה החל מה-7 באוקטובר.
בימים הראשונים היינו כולנו בתחושת הלם וחוסר ודאות. שאלנו את עצמנו איך ממשיכים לתפקד, מה נכון לעשות ומה לא נכון. הייתה הרבה חרדה גם בקרב המטופלים, והבנו שחייבים לתת מענה בתוך האגף, ולא רק בקרב המפונים שהגיעו לעיר. בשבוע הראשון היה שקט מוחלט ואז החל מבול של תיקים: גם של מטופלים מוכרים, וגם גל פניות חדש מאנשים במצוקה נפשית וכלכלית. נוצר כעס אצל המטופלים הקבועים שהרגישו חוסר התייחסות ביחס לאוכלוסיית המפונים שנראו להם עטופים יותר. שוב ושוב עלה הצורך לאוכל ולעבודה. מעולם לא היו כל כך הרבה משפחות שבשגרה מוגדרות נורמטיביות, וכעת פנו לעזרתנו. זה היה מאוד מאתגר, אבל זה משהו שמוכר עבורי כעובדת סוציאלית - לתת לכל אחד מענה.

המענה הראשון היה לתת לאנשים אפשרות להתבטא. זה הצורך הראשוני של אדם שמגיע הנה במצוקה רגשית ומבקש שיקשיבו לו. כשהם מגיעים בסערה שכזו, אני יודעת גם לספוג את הכעס וגם לבקש להקשיב ולעזור במה שאפשר, גם אם אין לי יכולת רבה לעזור מעבר. זה לא היה פשוט, אך עשינו את המקסימום שהיה באפשרותנו. בראייה לאחור אני מתקשה להבין איך הצלחנו להתנהל בתוך עומס כזה.