כאב, בכי ובלבול

בשלוש השנים האחרונות אני עובדת ביחידה להתמכרויות באילת. אני מטפלת באופן פרטני וקבוצתי במכורים לחומרים ולהתנהגויות ממכרות. כבר מנעוריי הרגשתי צורך לשנות. כשהתחלתי לחשוב על לימודים, ידעתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים והחלטתי ללמוד עבודה סוציאלית. גם בשגרה אני מרגישה מאוד משמעותית, אני עומדת מול אתגרים יום יומיים, פגישות פרטניות, ועדות, ביקורי בית ומיצוי זכויות למטופלים.
ביום ה-8.10.23, הכל השתנה...

הוקפצנו לבתי המלון בעיר לקבל את המפונים שנעקרו מבתיהם. עוד לא הבנו מה תפקידנו, היינו חסרי אונים, לא ידענו מה נפגוש שם, ואכן פגשנו מציאות קשה. מציאות שלא חשבתי שאפגוש במהלך חיי. נשארנו לעבוד עם המפונים בבתי המלון כחודש וחצי, מבוקר עד ערב.

בשבועיים הראשונים היה מענה של "חדר מיון" - חלוקת תרומות מכל הסוגים, שירותי רפואה, מפגשים דחופים עם אנשי בריאות הנפש ויצירת סדר עבודה בתוך כל מלון. בבית המלון הייתה תחושה של "שבעה". המון אבל, כאב, בכי, בלבול. גם אנחנו היינו מבולבלים. כשהכרנו את המפונים בבית המלון שלנו מקיבוץ סופה, שדרות ואשקלון - התחלנו לדייק את המענים המתאימים להם בכל תחומי חייהם.

במקביל, ניסיתי לשמור על קשר טלפוני מטופלים הקבועים שלי ביחידה. הם חשובים לי, וגם הם היו במשבר בעקבות המלחמה.