הרגע שבו נגמרו לך המילים

כשאת משוחחת בטלפון עם קשיש שאיבד את הנכד שלו ב-7 באוקטובר.כשאת מדברת עם ניצול שואה בן 95 ששרד את השואה ובוכה
על כך שהוא לא מאמין שבגילו הוא צריך לעבור זאת שוב.

כשאת שומעת בקולה של הקשישה את הדאגה לנכד היחיד שלה שיצא להילחם ואולי כבר לא ישוב.

כשאת שומעת את החרדה של בן המשפחה המטפל שלא יודע מה לעשות כשיש אזעקה,
כיוון שאביו מרותק למיטה ואי אפשר להזיזו והוא אינו יודע למי הוא אמור לדאוג קודם.

כשאת שומעת את היאוש והכעס בדבריה של בת המשפחה על כך שהעובד הזר המטפל באביה הודיע לה שהוא עוזב עוד יומיים כי הוא מפחד להישאר בארץ ואין לה פיתרון.

כשאת פוגשת את הקשישה המבולבלת בבית המלון שפונתה עם בעלה הדימנטי מביתם,
שלא מבין בכלל איפה הם נמצאים, ושהם שכחו לקחת איתם את המשקפיים שלו.

הרגע הזה שאת בעצמך בהלם שאת במציאות משותפת עם המטופלים,
ונגמרו לך המילים.
אבל יש גם את הרגע המרגיע הזה
שאת שומעת את ניצולת השואה מעבר השני של הקו אומרת
שלמרות הכל היא לא מאבדת תקווה.
שאומרת לי שאסור לנו להתייאש מהמצב,
ודווקא בגלל שהתקשרתי אליה היא לא מרגישה לבד,
ושאנחנו עוד ננצח.
זה הרגע שהמילים מתחילות לחזור ואת נושמת וממשיכה הלאה...
כי בלי שורשים אין לנו עתיד, אין לנו כנפיים.
והשורשים שלנו הם האזרחים הוותיקים.
! וכוחות שלהם הם הכוח שלי, שלנו