הסעה להלוויה

כל כך נעים כאן במלון, הלובי מרווח, ברקע נשקפת בריכת השחייה, מזג אויר מושלם, שמיים כחולים, צוות המלון מאיר פנים, מציעים לנו קפה, אנשים מתחילים להכנס לחדר האוכל, ילדים רצים ברחבה, רבים, צוחקים. אני יושבת בעמדה שלנו עם האפוד הצהוב הזוהר, עליו תוית ובה כתוב שמי + עובדת סוציאלית. ואז בתוך הנוף הפסטורלי הזה, ניגשת אלי נערה צעירה, לבד, ושואלת בפשטות אם אני יכולה לארגן הסעה להלוויה מחר. ובאחת מסך הפסטורליות נפוג והמציאות הכואבת מתבהרת. היא מספרת לי שהלוויה של חברה טובה והרבה אנשים רוצים להגיע מאילת. לא היו כאן תיאורים מזעזעים כמו אלו ששמעתי לפני כן. לא היה בכי, קולה לא רעד, נערה בגיל ההתבגרות, לא מסתובבת בקניון, לא מבלה עם חברות, לא עושה מה שנערות בגיל הזה עושות. משהו בפנייה שלה הותירה אותי משותקת.
לקח לי רגע עד שהצלחתי לאתר את קולי ולהגיד בטח, אני אחזור אלייך.