סוד אהבת האדמה

האדמה החרושה היא ביתו ונוף ילדותו של שייח' פאיז מוקלדה, מאחרוני החקלאים בישוב דליה. הוא נולד ב-20 בינואר 1955, למשפחה שעוסקת בחקלאות מראשית ימיה, עם מסורת של 350 שנה, שהחלה בהר שוקף הקרוב.

מדי יום עם זריחת השמש, הוא יוצא חבוש בכובעו למטעיו, שם פוגש באשכולות הענבים, הרימונים ועצי הזית. אין רקע טבעי מזה להנציח את דמותו. כשבניו שואלים אותו, 'מהו הסוד שגורם לו מדי בוקר, גם בשישי ושבת, לקום מוקדם וללכת לאדמתו?', הוא עונה להם בחיוך עם ברק בעיניו הכחולות: 'תבואו איתי לאדמה ותגלו את הסוד'.

הוא נוהג לספר לנכדיו על סבו סאלח, שהגיע לחורבה בהר שוקף וכשחיפש מקור מים, הבחין בציפור קטנה הנעלמת בתוך שיח הפטל ויוצאת פרוסת כנפיים, כשטיפות מים ניתזות ממנה. כך גילה את מעיין הר שוקף, ששימש מקור מים עיקרי לכל תושבי הכפרים בסביבה. פאיז ממשיך לסיפור השני על סבו, שרכב עד איסטנבול על סוסו האציל, בכדי להביא את נסח הטאבו ל- 4000 דונם שהיו בחזקת המשפחה' ובמעשיו שמר את האדמות מאובדן. סבתו של פאיז הייתה יוצאת בלילות רעולת פנים עם רובה על כתפה בכדי לשמור בעונת מסיק הזיתים מהגנבים בסביבה. אביו של פאיז אכל רק מתוצרת אדמתו ועד סוף ימיו לא הסכים לקבל חשמל ומים מהברז שהמדינה הכשירה לתושבי הכפר בשנות השישים. הוא האמין שהמדינה אכן אמורה לדאוג לחלשים, אך הוא, אדם חזק באדמתו, עם באר המים שחצב בסלע, לא צריך את עזרת המדינה. צוואתו הייתה להיקבר באדמתו, וכך היה.

לפני מספר שנים יזם פאיז יחד עם חבריו את שיקום המעיין בהר שוקף, ובזכות הזמן ותרומתם האישית לצד זו שהגיעה מהכפר, הם שיקמו את המעיין לתפארת.
שלושת עצים העתיקים במטעי הכפר נטועים באדמתו של פאיז, ועברו בירושה במהלך כמה דורות עד שהגיעו אליו. עצים אלה הם לא רק בגדר צמחים עבורו. לכל עץ יש שם ומשמעות. אם תשאל אותו תבין את עומק הקשר בין האדם לטבע מסביבו.

עבודת הכפיים הרבה הובילה לחלוקת אחריות בין פאיז לאשתו, שיחד הביאו ארבעה ילדים. אשתו הייתה אמונה על חינוך הילדים חינוך דתי וערכי. היא הובילה אותם להצטיינות במגוון תחומים בחיים, יחד עם הקפדה על מתן עזרה ותמיכה לאביהם וסיוע בטיפול המתמשך באדמות וביבול החקלאי.

למדתי מפאיז רבות על אהבתו הרבה לאדמה ולמדינה. כששאלתי אותו אודות כובעו עליו כתוב בעברית 'עיר דוד', ענה לי: "נכון, אנחנו דרוזים ישראלים", והישיר לעדשת המצלמה מבט שחודר עמוק ללב. בעוד היום תושבי דליה המירו את עבודת החקלאות לטובת מקצועות שונים, והמפגש עם מוקלדה הזכיר לי תקופה שונה. אני מאחל לו שימשיך לטפח את האדמה שמכילה בבטנה את שורשיה של העדה הדרוזית מאות שבשנים.