״זו הפינה היפה שלי״

דוד חיון מספר על חוויות ילדותו בבנימינה ומחיה את התקופה במילותיו. שורת דקלים, בתים קטנים ורעועים בעלי גגות רעפים, כביש מאולתר, שבילי כורכר, פה ושם עגלות סוסים וטרקטורים. מושבה חקלאית. ומעבר למסילת הרכבת – שכונה שהייתה כל עולמו, וזיכרונות מרים־מתוקים מקהילה שוקקת חיים.

דוד נולד ב־1946 במיסרתא, עיר נמל גדולה בלוב, לרות ואברהם חיון. המשפחה עלתה בחורף הקשה של 1949: ״הגענו לחיפה, ובאישון לילה הועמסנו כל המשפחה יחד על משאית למעברת בנימינה. באותה שנה ירד שלג בגובה מטר. האוהל נפל, אימא ז״ל פחדה שמא אחד הזאבים, שחיו בהר, ייקח את אחד הילדים שלה. אני זוכר אותה סופרת אותנו לפני השינה, לפי הראשים. כשהגיע אור בוקר והרימו את יריעת האוהל מעלינו, מצאו אותנו בריאים ומתחו בחזרה את האוהל״.

בהמשך הועברה המשפחה לבית חדש, במקום ששימש את הבריטים בונקר. ״זה היה חלל ארוך וצר. בתקרה היו חריצים קטנטנים שדרכם נכנסו אור ואוויר. הבית חולק בין שתי משפחות. מבחוץ הבית היה אטום זפת. חום אימים. כמובן שלא היה תדיראן, לא טורנדו... אז היינו מזיעים. את הקרח קנינו ממוכר הקרח, בבלוקים. כך יכולנו לקרר מים או לימונדה״.

דוד מספר על השמחות תחת כיפת השמים, ומכנה אותן ״אולמי מאה הכוכבים״. לכל עדה היו המנהגים שלה. אצל התימנים רקדו ותופפו על הדרבוקה, שמחה וצהלה עד אור הבוקר. הפרסים ליוו את הכלה בשירים וריקודים מהמקווה עד למקום החתונה. בשבת ריחות התבשילים יצאו מפתח כל בית, והשכנים החליפו צלחות של מזון ביניהם. הילדים שיחקו במרחבי הטבע והתרגלו לשועלים, שהתרגלו אליהם בחזרה. ״אף פעם לא שיעמם לנו, היינו עסוקים בחוויות הקהילה״.

אביו אברהם עבד בקק״ל בעבודות כפיים שונות. הוא עבד קשה למען גרושים, והצליח לחסוך כל חודש כדי לקנות לילדים בגדים חדשים פעמיים בשנה: בראש השנה ופסח. ״בגיל עשר יצאתי לעבוד בחקלאות. זו הייתה תקופה לא קלה, אבל ההורים רצו לעלות לארץ וראו בכך מימוש הציונות, לכן מעולם לא התלוננו ותמיד היו שמחים״.

בשנת 1954 המעברה התפזרה, וההורים קנו בית קבע בשיכון. ב־1960 סיים דוד בית ספר יסודי והתקבל ללימודים בתיכון. ״כשבישרתי את זה לאימא היא אמרה שאין מספיק כסף, ועליי לצאת לעבודה. התחלתי לעבוד בנגרות״. לימים, כמעין חוויה מתקנת, השקיע בלימודים גבוהים של ילדיו, שלמדו כולם והוציאו תארים. ב־1966 השתחרר מהצבא וזמן קצר אחר כך התגייס למשטרת ישראל. אחרי 25 שנה של שירות משמעותי ומסור פרש לגמלאות.

״לשמחתי, בנימינה שינתה את פניה,״ משתף דוד, ״בעבר ילדי עדות המזרח לא קיבלו נקודת פתיחה שווה לזו של ילדי המושבה. במהלך השנים הדור הצעיר תיקן את זה, ואצל הילדים שלי לא הרגשתי כך. השינוי הוא הישג גדול למושבה״. דוד נשוי לרחל באושר ובשמחת חיים מזה 55 שנים, יחד גידלו את חמשת ילדיהם בבנימינה, ולמשפחה נוספו 12 נכדים. ״אני אוהב את בנימינה ופה אני אשאר, זו הפינה היפה שלי״.