קשטנקה, הבובה ששרדה את הגטו

בתמונה אימי פרומה, בתי רויטל ואנוכי, מחזיקות בובת כלב בשם קשטנקה, בעברית ״ערמון״ בגלל צבעו. את הבובה הזו נתן סבי משה לסבתי ריבה, שנה לפני תחילת מלחמת העולם השניה. כשגירשו את היהודים לגטו, סבתא לקחה איתה את קשטנקה. יום אחד הם החליטו לברוח מהגטו, יחד עם בנם התינוק בוריס, ולהצטרף לפרטיזנים. את קשטנקה היה צריך להשאיר מאחור, סבתא עטפה אותו בעיתונים וקברה אותו באדמת הצריף, הגטו נשרף עד היסוד, אבל כשהיא חזרה אחרי המלחמה היא מצאה את קשטנקה בריא ושלם. מאז יש לו מקום של כבוד בבית, סבתא שלי ביקשה שאחרי מותה לא אשאיר אותו לבד, וכך הוא איתנו עד היום. בשנת 1948 עסק סבי בהברחת יהודים דרך גבול פולין. כשהחליט שהגיע הזמן לעלות לישראל, הנהג הפולני שעבד איתו חש שפרנסתו נגזלת ממנו והסגירו לשלטונות. סבי נידון למאסר בסיביר, וישב במחנה פרך עד 1971. בשנה הזו שוחרר וכיוון שלא הייתה לנו משפחה בארץ ישראל, לא הותרה כניסתנו. לעזרתנו בא שמעון פרס ז"ל, שעזר לניצולי שואה אסירי ציון, וכך קיבלנו אישור לעלות לארץ המובטחת. בוריס, בנם של סבי וסבתי ואח של אימי, היה רופא בכיר בבית חולים ממשלתי, ולכן השלטונות הסובייטים אסרו עליו לצאת לישראל. כך הופרדו משה וריבה מבנם האהוב, ויצא שעלינו ארצה עצובים ונרגשים בו זמנית. משה לא זכה לראות שוב את בנו, כי נפטר שנה לפני שבוריס עלה לארץ. בינואר 1972 עלינו לישראל. אני זוכרת שלג אחרון בליטא וקור, והנה לעומת זאת כשירדנו מהמטוס ראינו שמים תכולים מדהימים ביופיים. הגענו לראשון לציון, ולראשונה בחיי טעמתי לחם עם מרגרינה, זה היה טעם גן עדן. לאחר מכן נשלחנו לגור בכפר סבא, שם הקימו סבי וסבתי בית כנסת על שם הוריהם. בכסף שהרוויחו בעבודה קשה קנו ספרי תורה. לא היה לנו כלום, אבל היה אושר גדול. סבי היה פעיל פוליטי, סגן חבר מליאה בכנסת ישראל, והיה חבר טוב של בן גוריון ושמעון פרס. בשנת 1992 סוף סוף חזרנו לראשון לציון ומאז אנחנו פה.