top of page

יחיאל הרמתי

בין קודש לחול

1.png

צילום: איתי לפישיץ

נולדתי בשנת 1937, עליתי לארץ מתימן בשנת 1949 במבצע העלייה ״על כנפי נשרים״. בתמונה אני אוחז בהגדה של פסח שכתבתי בתימן כשהייתי בן 10, לאור נר. קניתי נייר פשוט מהשוק, ואת הדיו והקולמוס הכנתי בעצמי, וכך כתבתי את ההגדה מהר לפני שיגיע חג הפסח כדי להספיק לקרוא בה בליל הסדר.היציאה מסדה עיר הולדתי לכיוון מחנה חשד שבעדן – מחנה העלייה לארץ – היה ביום ג' בשבוע, עשירי באלול תש"ט. טרם היציאה עברנו בבית העלמין כדי להיפרד מקרובי המשפחה שנשארו קבורים באדמת תימן – בכינו, תקענו בשופר ויצאנו לדרך ברגל. הלכנו יחפים, עם מעט אוכל ומים, וישנו על האדמה. ביום שישי בצהריים הגענו לסיאני והתאכסנו במקום שבו היו מלינים גמלים. יחסית לעובדה הזו, המקום היה נקי. ביום ראשון עלינו על משאית פתוחה ללא כיסוי ויצאנו לכיוון עדן אל מחנה חשד, היעד שלנו. הדרך היתה מאתגרת ולא קלה, בעיקר לנשים ולילדים. בדרך עצרו אותנו שבטים שונים אשר דרשו מאיתנו לשלם דמי מעבר. במקום שנקרא כונדוק עצרו את המשאית תושבי המקום והפשיטו אותנו לגמרי, הם חיפשו במקומות מאוד אישיים ועדינים זהב וכסף, בדקו אם החבאנו סכינים וכל דבר אשר יכול לשמש כנשק. על מה שמצאו שילמנו קנס ודמי מעבר. הדרכים אינן סלולות כמו היום, והמשאית שלנו היתה צריכה לעבור דרך שבילי עפר. גם מזג האוויר הקשה את הנסיעה הרציפה במשאית הרעועה גם ככה. כאשר ירדו גשמים לא הייתה ברירה אלא לנסוע בתוך הבוץ ולכן נתקעה המשאית לא מעט, מה שהצריך מהגברים לרדת ולעזור לחלצה.אל מחנה חשד הגענו ביום רביעי בערב רטובים, מלוכלכים, רעבים ועייפים. שם השכיבו אותנו על החולות, במקום ללא סככה. המקלחת שהוצע לנו להתרחץ בה הייתה עשויה מפח ורצפתה אדמה וחול. האוכל שנתנו לנו היה לחם ומרק, לחם שלא יכולתי לאכול כיוון שהיה עבש ונגוע, העדפתי לאכול כעכים שנותרו לנו מהדרך. כל ספרי התפילה והקודש שלקחנו איתנו לדרך וקיווינו להגיע איתם ארצה, נרטבו בדרך. רק ההגדה שכתבתי בגיל 10 לא נרטבה כי הייתה קטנה ושאר הספרים הגנו עליה. בפסח הראשון שחגגנו בארץ, באוהלי המעברה, קראנו מתוכה. נחתנו בישראל בשדה התעופה לוד בליל שבת בערב, ואני שלא מבין את פשר חילול השבת שואל את אבי מדוע אנו מחללים את השבת. תשובתו היתה: "אנחנו בתקופת ימי המשיח ומותר לחלל שבת לכבוד מלך המשיח"  ברוך ה' הגעתי להישגים טובים בחיי, הייתי מורה ולאחר מכן מנהל בית ספר, אשר לימים קיבל פרס חינוך ארצי בשנת 1969. כיום אני גר עם רעייתי האהובה אביבה בראשון לציון ואני מרוצה מאוד בשפע שבורכתי בו. יש לי שלושה ילדים – שתי בנות ובן – ושישה נכדים מתוקים שמסבים לי המון נחת, להם ולי אני מאחל רק בריאות אושר ושמחה.

"את ההגדה הזו כתבתי כשהייתי ילד בן 10, לאור נר"

יחיאל הרמתי

creators
Gold logo.png
blue background

Join the journey

that leaves a mark

Follow us

Thank you! We will get back to you soon

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

Contact

Phone: 0547-250800

TheAutographers@gmail.com

© All rights reserved to the association to leave a mark and venture The Autographers

bottom of page