סיפור אהבה

אני מקשיבה לקולה של שרה חמו. זו שעה ארוכה שהיא מציירת לי את הארץ שהיא רואה מהחלון: את גבעות השומרון, שיחי פרא יפהפיים שצמחו משממה ועיזבון, ארץ בתולית שנוצרת בתוכה סודות של עם וגלות. בקצה גבעה בשביל מתפתל ששרטטו גלגלים של רכבי שטח, זוהרים שני חלונות של בית קטן, בית בגבעה. אור נשפך החוצה, חושף מאמץ נוגע ללב של אנשים שעזבו את ביתם וגינתם, ובאו להפריח את האדמה השוממה.
שרה חמו נולדה בבית וגן לפני 57 שנים. "כבר כשהתחתנו ידעתי שאני הולכת לגור רחוק, ושזה לא הולך להיות קל." היא אומרת. "גרנו באלון מורה שנתיים אחרי החתונה ואז עברנו לישוב קטן ומרוחק שנקרא אז תל חיים והיום איתמר. יישוב קטן שמנה עשרים אשקוביות על ההר. ההתיישבות הייתה מורכבת מקומץ תלמידי ישיבה הכמהים ליישב את הארץ. האתגרים היו רבים: החל מקשיי התחבורה, אינתיפאדה וכלה בהיעדר מקורות תעסוקה. יצחק ועוד כמה משוגעים לדבר היו אלו שהגו את הרעיון להפוך את היישוב לעצמאי מבחינה כלכלית, ולדאוג לתעסוקה במקום. הם הציעו להפוך את איתמר ליישוב חקלאי. היישוב ממוקם בגב ההר, והאדמה בו דלילה ולא פורייה, לאחר שרובה נסחפה לעמקים. בעבר היה כאן חורש טבעי, מיוער, אך כשחיו פה בארץ עמים אחרים, הם כרתו את העצים וכילו את היער. היה קשה מאוד להפיק מהאדמה יבול ראוי. הגברים ביישוב עבדו קשה, בתחילה לא היה מספיק ידע ומקצועיות בתחום, אך לאט לאט ראו פירות למאמציהם. הנוף השתנה ונשמנו עמוק ריח של אדמה הפוכה. למרות התנובה הדלה בשנה הראשונה לא נשברנו, הלכנו מבית לבית וחילקנו את היבול... אחרי שנתיים כבר גידלנו עגבניות לייצוא. באיכות גבוהה ובמקצועיות"

כשהחקלאות החלה לשגשג, יצחק עבר לחזון הבא: הקמת תלמוד תורה באיתמר, מסגרת חינוכית. "לאחר תקופה, בעלי הציע שנבנה בית קבע. בנינו בית יפה עם גג אדום, שתלנו עצי פרי מסביב, שסק, דובדבן תפוחים רימונים, תאנים, ואז, אחרי ארבע שנים, החלטנו לעזוב את הבית היפה והגינה ולעלות ליישב גבעה שוממה מדרום לישוב, יחד עם עוד 2 משפחות.

גבעה סחופת רוח, קוצים וסלעים, יצחק ואני עלינו לגבעה. עמדנו בנוף יפהפה, סירה קוצנית כיסתה את האדמה. מחליטים לעזוב את הבית היפה והאהוב שלנו באיתמר, את הקהילה שלנו, את כל מה שהכרנו, ולעלות לגבעה השוממה. ההחלטה לא הייתה קלה. אבל שמענו קול שקורא לנו "לך לך מארצך" לעזוב את הנוחיות והמקום המוכר ולהיחלץ למשימה הבאה.

כדי לספר את תלאותיהם של מתיישבים, שמנסים להפוך שני קרוואנים לבית ולנסוע בסוסיתא מקרטעת אל מוסדות החינוך של הילדים מהגבעה לישוב, כדי לספר על הפסקות החשמל והמים ועל הבוץ, על התנאים הקשים בגבעה מרוחקת מהישוב, שגם הוא מרוחק ממרכז הארץ, צריך פרקים שלמים. או מספרת סיפורים מופלאה כמו שרה חמו. זהו סיפור שאי אפשר לקפל במילים קצרות, סיפור ארוך ויומיומי שנמשך עד היום.

אני חושבת על בית קטן בערבה עזובה. על ארץ אהובה ואנשים שמתאמצים ליישב אותה. בנו בית בשממה ונתנו את כל מה שיכלו לתת. כששרה מדברת אני יכולה לחוש את האש בוערת בחום שאינני מכירה. היא לא צריכה לומר עוד הרבה, אני יודעת: כך מספרים סיפור אהבה.