כוחותיה של לאה

את לאה זיו-פרג אני מכירה מזה זמן רב, מאחר ואנו גרות באותו הישוב, אולם זו הפעם הראשונה ששמעתי מפיה את סיפור חייה המרגש וגיליתי דרכה על תעצומות נפש מהן. לאה פתחה בפני את דלת ביתה, ובמובן מסוים גם את ליבה. כזו היא לאה, אישה פתוחה ולבבית שרבים מוצאים בה אוזן קשבת ושואבים כוח מאמונתה ואהבתה הרבה לישוב. ישבנו בחוץ על ספסל עץ בעוד רוח קרירה עוטפת אותנו, ולאה פתחה ואמרה: "נולדתי בקרית גת ב-1963 למשפחה מרובת ילדים. התחתנתי בשנה השניה של השירות. בעלי, יעקב פרג, רצה לעסוק בחקלאות ולהיות רועה צאן. לאחר הנישואים כשהבן הבכור נולד עברנו לישוב מעון ולאחר 4 וחצי שנים עברנו להר ברכה". יעקב היה המוביל למעבר הזה, ויחד היו מהגרעין המייסד של הר ברכה.
ההתחלה לא הייתה קלה. בשלהי האינתיפאדה שום דבר לא היה ברור לגבי עתיד ההתיישבות וכל יציאה מחוץ לישוב הייתה דבר מסוכן. יעקב היה שומר על השדות סביב הישוב, ובמהלך סיור ושמירה על הארץ שכל כך אהב, נרצח בדם קר על ידי מחבל שפלש לשטחו. לאה הייתה אז בהריונה הרביעי. קשה לדמיין איך מתמודדים עם בשורה כזו כשהילד שהיה ברחמה לא יכיר את אביו לעולם. בעקבות הטרגדיה, שנה וחצי לאחר הרצח, לאה החליטה לעבור לקדומים. שם הכירה ונישאה לדוד זיו. "לאחר שנה וחצי הרגשתי שאני לא עושה מספיק למען ההתיישבות והתקשרתי לרב מלמד להתייעץ. הרב אמר לי 'הבית שלך בהר ברכה'. למרות כל הקשיים, החלטתי לחזור לישוב".
לאחר נישואיה לדוד הביאה לעולם עוד שישה ילדים, ויחד גידלו עשרה ילדים מהם זכו ל-21 נכדים. לאה הייתה שותפה בהקמת המעון בהר הברכה והיוותה כתובת למטפלות והורים רבים. כיום לאה מנהלת את האירוח בבית הארחה, משמשת כחברת מזכירות וחברה בצוות חירום ישובי. תמיד היא מוכנה לסייע ולהתייצב לצד אנשים בשעותיהם הקשות. לשאלתי מה היא אוהבת במקום, מיד ענתה: "את ההתקדמות המתמדת". אין זה פלא, שבחרה להצטלם ליד הצמחים. התמונה משקפת את אהבתה והחיבור שלה לטבע ואת המסר שביקשה להעביר: "להמשיך ולצמוח, גם אם זה קשה". יצאתי מהמפגש איתה בתחושה שטוב שיש אנשים כמו לאה, שפועלים למען היישוב, גם אם מאחורי הקלעים.


אביגיל דז'ורייב
צלמת וכותבת
אני גרה בהר ברכה, השלישית מתוך שבע ילדים. תלמידה בכיתה ח' באולפנת צביה הר ברכה.
אני אוהבת את הישוב שלי ומצלמת אותו הרבה. אני נהנית במיוחד לצלם נוף ואנשים שאני אוהבת. הצטרפתי למיזם כי חשוב לי שיהיה יותר מודעות לאנשים, שבזכותם אנחנו פה, גם אם הם נחבאים אל הכלים.