צה"ל

ענבל, בת 26, בת לקיבוץ ניר-עם, אחד הקיבוצים הסמוכים לגבול עם עזה, מילאה את תפקיד הרבש"צית – רכזת ביטחון שוטף צבאי, כשתפקידה הוא לתווך בין הצבא לבין הקיבוץ ובתוך כך גם הייתה אחראית על כיתת הכוננות. בשביעי באוקטובר היא התעוררה, כמו כולם, למטח רקטות כבד שבא מעזה, שאליו נלוו קולות חריגים של רכבים, יריות ופיצוצים. באופן אינטואיטיבי ידעה ענבל שמשהו אחר מתרחש ושמלחמה נפתחת. היא הספיקה להתקשר לחברה הטוב זיו, ששהה במסיבה בנובה, ולהפציר בו לשוב הביתה. אחרי השיחה עם זיו היא ניסתה להשיג את אנשי הקשר שלה בחטיבות השונות, ללא הצלחה. אז היא עדיין לא ידעה שהחמ"ל איננו. מפקד לשעבר בחטיבה הצפונית התקשר אליה לבסוף וביקש ממנה להפעיל את כיתת הכוננות. ענבל לא היתה צריכה יותר מזה כדי לעלות על מדים ולפנות אל הנשקייה הקרובה. היא ביקשה מתושבי הקיבוץ להסתגר בבתים ומחברי כיתת הכוננות לגשת לקבל נשק.
באימונים של כיתת הכוננות נערכו תרגילים המדמים חדירת מחבלים, אך מעולם לא דובר בהם על הגנה מתמשכת על הקיבוץ. כיתת הכוננות אמורה לספק מענה מיידי עד לבואו של הצבא. אך באירוע הנוכחי הצבא פשוט לא הגיע. כיתת הכוננות נדרשה להתמודד עם אירוע מתפרץ של עשרות מחבלים המנסים להיכנס לקיבוץ. אחת ההחלטות מצילות החיים של ענבל היו שלא להדליק מחדש את הגנרטורים, ולמנוע את החשמל בשערי הכניסה לקיבוץ. "פגשתי בדרך לנשקייה את איש התשתיות החשמליות, שהיה בדרכו להדליק את הגנרטור. אמרתי לו שלא יעשה זאת, שהפסקת החשמל שומרת עלינו". במשך שעות ארוכות מנעו חברי כיתת הכוננות, מצוידים באפודים וברובי M16, את חדירתם של עשרות מחבלים. רק לקראת ערב נרגעה הזירה וחברי כיתת הכוננות חדלו מההגנה. אוטובוס פינה את תושבי הקיבוץ. קשה להסביר את העובדה שקיבוץ כה קרוב לגבול נפגע כה מעט בהשוואה לקיבוצים כמו בארי וכפר- עזה. ללא ספק ההחלטות שקיבלה ענבל הצילו חיים.
"אני לא חושבת שעשיתי משהו מיוחד," אומרת ענבל בפשטות. " שואלים אותי אם לא פחדתי. פחדתי, מהשנייה הראשונה, מי שלא מפחד במצב כזה הוא אדם לא שפוי, אבל לא נתתי לפחד להשתלט עליי. מילאתי את תפקידי".