מג"ב/משטרה

שפרה בוכריס, בת 45, אם לעשרה ילדים ומפקדת יחידת הסיירות במג״ב דרום, התעוררה בבוקר של השביעי באוקטובר לדיווחים מטושטשים ולא ברורים על פצועים באזור. היא והסגן שלה יצאו מיד, אינטואיטיבית, לכיוון רעים, דוהרים על קיה משפחתית לבנה. כבר בדרך נגלו לעיניהם המראות שהותיר השטן. הציר היה עמוס מכוניות, ריחות מלחמה וגופות. "הגענו לנובה והתחלנו להעמיס במכונית כמה שיותר צעירים", מספרת שפרה. "השירותים הכימיים היו מרוססים בכדורים. חילצנו משם, תחת אש, את מי שנשאר חי". מכונית הקיה הלבנה נסעה עשרות פעמים בציר שבין רעים לאורים. פעם בתוכה לב אימהי של אישה שידעה מה מרגישות אמהות אחרות בשעות אלו. ״בגיא ההריגה החלטנו שאנחנו מחזירים כמה שיותר ילדים לאמהות שמחכות להם בבית״, היא אומרת, ומשחזרת תמונה: "ראינו צעירים שוכבים מתים, ובטלפון שלידם מהבהבת שיחה נכנסת מאמא".
במשך שעות ארוכות, באמונה לא מוסברת שיהיה בסדר, נוסעת שפרה הלוך ושוב בכבישים של אימה ומחלצת עשרות ניצולים, פצועים, מבועתים, בדרך למקום בטוח. "הסתכלתי על הפנים שלהם וידעתי שהם לא יחזרו לעולם להיות מי שהם היו לפני, וגם אני לא". בסופו של יום שפרה חוזרת הביתה, אל עשרה ילדים שנשאו תפילות להצלחתה. "אל תקראו לי גיבורה. לא התגברתי על עצמי. עד כמה שזה נשמע מוזר, לא חשתי פחד. ידעתי שיהיה בסדר".
בגבורה של לוחמות היא ממשיכה את המלחמה האמיתית, מורכבת מרסיסי זיכרונות, כאב, אימה, חיבוק לילדים, קיפול כביסה. "המלחמה האמיתית," היא אומרת בחיוך, "היא השגרה".