זכויות נשים

"1998 הייתה השנה בה עולמי קרס. הרגשתי בגופי ובנשמתי מהו פחד מוות", כך סיפרה לינור אברג'יל לאחרונה, בדברים שנשאה בעצרת למען נשים חטופות. לינור הייתה בת 18, כמה חודשים לפני הכתרתה בתחרות מיס תבל, כשנחטפה ונאנסה באכזריות על ידי גבר זר. לאחר שהגישה תלונה נגדו, נעצר האנס, אך השדים נותרו בליבה של לינור לחיות כל יום מחדש. "עברו שנים רבות מאז וקיוויתי לעולם טוב ובטוח יותר לנשים באשר הן, אך התבדיתי כשנחשפתי למראות הקשים ולמעשים הבלתי אנושיים של הטרוריסטים צמאי הדם ורוויי השנאה".
אירועי השביעי באוקטובר הפגישו אותה שוב עם הכאב והאימה. לינור, לוחמת של אומץ וכנות, החליטה להשמיע את הצעקה הכלואה של הנשים בישראל כשארגוני הנשים הבינלאומיים, אלו שחרטו על דגלם את המסר לא לשתוק, עמדו מנגד ושתקו. "מה אם זו הייתה בתך?", שאלה את נציגת האו"ם בנאומה שהתריס על השתיקה. "הנשים שנאנסו ונרצחו ב-7 באוקטובר אולי יהיו בשקט לנצח – אבל הצדק ייעשה. האמת תנצח. אנחנו לא נשכח אותן לעולם ונוודא שהעולם לעולם לא ישכח. נהיה הקול שנלקח מהן", אמרה בדם ליבה.
לכאב יש הרבה דרכים לדבר מתוכנו. הצעקה שהיא חנקה אז, הבכי שלא בכתה, עדיין מהדהדים, ומשמיעים את קולן האילם של כל אלו שלא יוכלו עוד לצעוק לעולם. "הדברים יוצאים מדם ליבי, והם לא פשוטים לי גם, אבל אני מרגישה שליחות לעשות זאת ופועלת באהבה רבה" אומרת לינור.