הרעב בבור

יהודית מרקר נולדה בשנת 1932 ברומניה, בעיר יאסי להוריה יחיאל וחנה לייבה. אביה יחיאל היה בעל עגלה ("בלגולה") והסיע אנשים או הוביל חפצים. בתחילת המלחמה הייתה יהודית עוזרת לאביה בעבודה: "הייתי ילדה רזה אבל סחבתי שמיכות, כריות וסירים, והאנשים שילמו לאבא קצת כסף ולי נתנו בתמורה קצת לחם". כשהרחובות נעשו מסוכנים ליהודים, והרומנים התחילו לתת מכות, אביה המשיך בעבודות ההובלה לבדו, והיא מצאה עבודה עם אימה אצל השכנים. הן ניקו להם את החצר, שמרו על התינוק, וכיבסו להם את הכביסה. "בתמורה קיבלנו לחם, ובגדים משומשים". במהלך פוגרום, רומנים הרביצו לאביה עם קרשים וגנבו לו את העגלה והוא התחיל לצעוק ברחובות, הוא חזר הביתה מכוסה בדם, ממש יצא מדעתו, ויהודית התמלאה בושה. הרומנים, כולל שכנים של המשפחה, גרשו אותם מהבית. "את אבא יחיאל לא ראיתי יותר ולא נפרדתי ממנו. אמא חנה לקחה אותי ואת אחותי הקטנה שהייתה בת 7 וברחה איתנו".
הם התחבאו בבור מלא מים שהיה מכוסה בקרש עץ. "שמענו את הגרמנים שנסעו על מכסה הבור שלנו עם אופנועים". הרעב בבור היה הקושי הנורא מכל. אחותה הקטנה רוחל'ה נפטרה בתוך הבור, ואותה לקחו לבית יתומים כשהיא באפיסת כוחות מרוב רעב. בשנת 1947 עלתה על האונייה "גאולה" לישראל. "אחרי כל הדרך הנוראה בים, האנגלים רדפו אחרינו ולא נתנו לנו לרדת בחופי הארץ". הם גורשו למחנה מספר 65 בקפריסין, ורק אחרי מספר חודשים במעצר זכתה יהודית להגיע לישראל. היא זוכרת תקופת פריחה בקיבוץ שמיר, שם נישאה לבחיר ליבה ניסים ונולד להם בן. הכל נראה ורוד עד שבגן הירק של הקיבוץ נחש צפע קטע את האידיליה. ניסים נאבק שבוע בארס בבית חולים פורייה, כשהגיע הנסיוב (נוגדן נגד ארס) מאיטליה – היה זה יום מותו. ממש באותו יום הוכשה ילדה אחרת, היא קיבלה את הזריקה במקומו וחייה ניצלו. מקיבוץ שמיר עברה יהודית לתקופה קצרה בכפר מנחם, שם הייתה עם אחיה ואימה, ומשם עברה לקיבוץ רבדים. הקליטה בארץ לא הייתה פשוטה, "שהשיקצה תגיד תודה שהכנסנו אותה לקיבוץ", נאמר לה, והיא אכן הרגישה אסירת תודה על שהגיעה למנוחה ולנחלה. היא התחתנה עם אברימלה ונולדו לה שלושה ילדים נוספים. כיום, בגיל 91, היא נוסעת על הקלנועית לבריכה עם המטפלת שלה ג׳ינגל, וחיה בבית טובל בירוק עד מאה כעשרים.