מחלום למציאות

בתיה שטרן הגיעה לשומרון לאחר שנקראה לדגל. היא נולדה בשנת תשכ"ד, והתגוררה במספר מקומות בחייה, עד שהפכה יצהר לבית קבע. ליצהר הגיעו היא ובעלה כזוג צעיר, היישר מגוש קטיף. הם תיכננו להתיישב בקדומים, אולם נאמר להם שיש חשיבות גדולה ליישב דווקא את יצהר. "עצם הקמתה של יצהר נועד לשמור על ארץ ישראל" מספרת בתיה. "ההר שיצהר נמצאת עליו מקיף את שלושת-רבעי משפלת החוף" היא מסבירה. "זה מקום אסטרטגי, עוטף גוש דן".
היא ובעלה היו נמנו על חמש המשפחות הראשונות שיישבו את המקום. בתחילה יצהר הייתה שוממה, והמשפחות הללו התגוררו בבתים של הנח"ל. תשתיות בסיסיות לא היו, אבל חלומות גדולים דווקא כן. "לא היו שבילים, לא מדרכות, מים היו במכלים, חשמל הגיע מגנרטור של הנח"ל שעבד רק בשעות מסוימות", היא מתארת את הימים ההם. היעדר התשתיות לא מנע מהם לרקום חזון – "טיילנו על ההר וחלמנו איך נבנה את הבית שלנו" סיפרה.
אלו לא היו ימים פשוטים. בתיה שימשה כמזכירת היישוב הצעיר, והיא זוכרת היטב את חוויית הבדידות שליוותה אותה. בעוד היא נשארה לעבוד ביישוב, יתר המתיישבים נסעו לעבוד מחוצה לו. "נשארנו רק אני והחיילים". את תחושת ה"לבד" הפיגו אנשי השומרון שהקיפו אותה. "בהתחלה לא היו טלפונים, היו מכשירי קשר. כשהייתי צריכה משהו – חצי שומרון ענה לי. עם ישראל לא משאיר אף אחד לבד" מתארת בהתרגשות. "יש לנו עם מקסים ומתוק מיסודו".
לצד הבדידות, היא לא זוכרת פחד. "אדם – ביתו הוא מבצרו" היא מסבירה כי כל אדם חושש מהצרות המקיפות את שכנו, יותר משהוא חושש מהצרות המקיפות אותו עצמו. לשאלתי ממה בכל זאת היא חששה, צחקה והשיבה "הכלב הענק של החיילים הפחיד אותי יותר מכל דבר אחר".
בצער היא מתארת כיצד שמעו המתיישבים אמירות כדוגמת "אתם הזויים", אבל מדגישה כי אנשי יצהר הולכים עם האמת שלהם, עם קדושת החיים ועם החיבור הגדול לארץ. "כשאתה הולך עם האמת שלך יש קשיים, אבל אתה הולך עם אמת" היא נחרצת.
כדי להקים יישוב, צריך לדבריה: "לשמור על הקשר לריבונו של עולם, המון סבלנות, המון גבורה, המון עוז והמון ענווה". הסבלנות השתלמה לבתיה – "היום אנחנו מעל שלוש מאות משפחות ביישוב. גדלנו והתפתחנו! כשהגענו אפילו כביש לא היה!". חלק מאותן משפחות ביישוב הם ילדיה שלה, אפילו נכדיה. סך הכל יש לה שמונה ילדים, ו"כל ילד זה ניצחון אדיר על הרוע" היא חותמת.

מוריה סטופל
צלמת וכותבת

בוגרת בית הספר לצילום "גליץ" וסטודנטית לתקשורת ולמזרח תיכון. מגיל קטן אהבתי לספר סיפורים. מה שהשתנה לאורך השנים הוא הכלים שעמדו לרשותי כדי לעשות זאת. בתחילה, המילים היו הכלי שבידיי, וניצלתי כל במה אפשרית כדי לכתוב. כשהתבגרתי למדתי צילום וגיליתי את כוחן של תמונות ושל סיפורים מצולמים, נטולי מלל. פרויקט האוטוגרפרס הוא ההזדמנות המושלמת עבורי לממש את האהבה שלי לסיפור סיפורים בדרכים האהובות עליי, ובמקביל להביא לקדמת הבמה את סיפוריהם של בני דור המייסדים, שהם כולם בעלי ערך חינוכי, לאומי והיסטורי.