אל תוך הערפל

שרה מנצ'ובסקי נולדה בנופי חיפה בשנת תשכ"ו. מחלונות הבית בעיר האדומה לא ראו את השומרון, ושרה מעולם לא דמיינה את עצמה מתגוררת בהתנחלות רחוקה מהבית. אבל בבית הזה ראו מכל חלון את ארץ ישראל, את מהותה. שרה, הבת הרביעית והקטנה בין ארבע בנות, גדלה על סיפורי גלות וכמיהה לגאולה. הוריה היו ילידי אירופה שהגיעו לארץ לאחר שהרגישו על בשרם את מוראות השואה. "אבי הוא יליד פולין. כשפרצה המלחמה היה אזור מגוריו נתון במלקחיים: בין הצבא הרוסי לבין הכוחות הנאציים. חלק ממשפחתו של אבי ברחה לרוסיה, שם נחשדו כמרגלים ונשלחו לסיביר. האחרים נהרגו בתאי הגזים". גם אמה של שרה חוותה את המלחמה ברומניה. "הנהר ברומניה האדים מדם, כך היא זוכרת אותו" מספרת שרה, "היא עלתה לארץ כילדה לאחר ששהתה במחנה כפייה אוקראיני ברומניה".
שנה לאחר שנישאה שרה, עברה בעקבות בעלה להתנחלות בשומרון. "זה היה החלום שלו מאז ומתמיד", היא מספרת. "לא ידעתי מה זה אומר לגור בהתנחלות". השניים הגיעו ליצהר, יישוב מתפתח בנופים יפהפיים, בסמוך לכפרים ערביים. "באנו לשבת קליטה להכיר את המקום. היה חורף קפוא וההר היה חשוף לרוחות. מיכי ויגאל אמיתי, המארחים שלנו, ניסו להרגיע ולומר שיצהר לא תמיד נראית ככה: ערפילית וקפואה. בפועל עברו עלינו חורפים רבים וקרים... באותה שנה, על רקע מלחמת המפרץ, הגענו לגור ביצהר". משפחת מנצ'ובסקי הייתה בין 20 המשפחות הראשונות שיישבו את יצהר ובה גרים עד היום.
שרה הייתה אישה צעירה ואם לילד ראשון כשהתרחשו שני אסונות במשפחתה. תוך אחד עשר חודשים נפטרו שתי אחיותיה. "אבי אמר עליהן קדיש יחד", היא נזכרת. מתוך המשפחה נותרו רק שרה ואחותה הבכורה. החלל היה עצום. "נקרעתי בין הרצון להיות שם עבור הוריי, לבין המחויבות ליישוב הארץ וההבנה של החשיבות במגורים כאן. זה לא היה קל, כי הוריי לא יכלו להגיע לכאן בתדירות גבוהה".
שרה החלה לעבוד בבית הספר האזורי שבאלון מורה ויצאה לאחרונה לפנסיה לאחר 32 שנות הוראת מדעים וחינוך. "בתי הספר כאן מתייחדים בערכים שלהם עליהם הם מחנכים את הדורות הבאים: החיבור למקדש, חיזוק ההתיישבות, החיבור לקבר יוסף ועוד", משתפת. למרות האתגרים בהתנחלות חדשה ומתפתחת, תחושת המחויבות והשליחות נוכחת בכל מילה של שרה. "מהשומרון נשקף כל האופק של המרכז: מאשקלון ועד חדרה. בעיניי, אם לא יגורו יהודים ברצועה של השומרון, גם במרכז לא יתאפשרו החיים הישראליים... עם הזמן הבנתי את זה יותר ויותר. בכל משעול אני מרגישה את אבותינו - אברהם, יצחק ויעקב שצעדו כאן, ויודעת שאת האדמה הזאת אי אפשר להפקיר שוב".
שרה היא אם לשמונה ילדים בהם היא גאה מאוד. "כשאני רואה שהילדים שלי גרים פה וממשיכים את המורשת הזו, אני מבינה שאת הדברים החשובים באמת הם נושאים איתם. את המשולש שיקר לי ביותר, על שלושת קודקודיו: ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל."