אזרחית עם תושייה

בשביעי באוקטובר, בוקר שמחת תורה, הייתה טלי חדד האישה היחידה ברחובות אופקים. בין קריאות "אללה אכבר", מטחי יריות, רימוני עשן ודממות קטועות של מוות, נסע רכב אחד במהירות אדירה, הרכב של טלי, ובתוכו איתמר בנה הפצוע, ופצועים אחרים.
"התעוררנו בשעת בוקר מוקדמת לאזעקה. אנחנו באופקים בכלל לא רגילים לאזעקות. נכנסנו מיד לממ"ד, כששמענו יריות מבחוץ. איתמר בני, חייל, אמר לי מיד: 'אמא, זה אירוע בטחוני, לא פלילי. אני יוצא'. הוא הרכיב את הנשק ורץ החוצה. אני ובתי בת השמונה עשרה יצאנו אחריו. הרחובות היו שקטים ודוממים, אנשים עוד ישנו. הסתתרנו בגן השעשועים כשראינו שיירה של מחבלים חמושים מסתובבים בגן. שלחתי את בתי הביתה ונשארתי ברחוב. לאט לאט ראיתי אנשים נופלים, הרוגים ואחרים שמשכו אותם לבתים. אנשים שראו אותי אמרו: 'תלכי הביתה, את משוגעת?', אבל אני נשארתי".
טלי עקבה אחר ההתרחשויות בקור רוח, והחליטה לעשות מעשה. "הלכתי להביא את הרכב, ביקשתי ממישהו שיביא את המפתח ויבוא עם הרכב לכיכר שסביבה הסתובבו המחבלים. הודעתי לאיש שהיה פעיל באירוע שאני אקח איתי ברכב את הפצועים, וכשהגעתי עם הרכב התחלתי לאתר את הפצועים ולהעלות אותם. הפצוע הראשון שהובא היה הבן שלי, איתמר".
בדיעבד התברר שאיתמר, שהצטרף לשני שוטרים, נורה בבטן. שני השוטרים שאיתו נורו בזה אחר זה ונהרגו. איתמר הבין שאם ימשיך ללכת ללא סיוע הוא יאבד דם ויתעלף, ולכן הניח את הנשק וחיפש אזרחים שיסייעו לו. הזוג שאיתר אותו נתן לו טיפול ראשוני. "מצאתי את הבן שלי שרוע על המדרכה", היא משחזרת. "התחלתי לנסוע על 120 קמ"ש, כשבדרך אני עוקבת במראה אחרי איתמר ומבקשת ממנו שיחזיק מעמד. הסעתי אותו עם שאר הפצועים למד"א. כשהגענו קראתי לכונן שיטפל באיתמר, ואמרתי לבן שלי שהוא נוסע לבית חולים לבדו כי אמא צריכה לחזור להציל פצועים".
למרות דאגתה לבנה, טלי ידעה שיש לה שליחות ויצאה אל שטח האש כדי למלא אותה. בחירוף נפש היא חילצה שנים עשר פצועים ברכבה והצילה את חייהם. "מגיל קטן חינכו אותי שליהודים יש תפקיד", היא אומרת בחיוך כשהיא נשאלת על התעצומות שהתגלו בה. "אלו דברים שאתה סופג גם בלי לדעת, וברגע האמת הם מספקים כוח. ידעתי שזה תפקידי ושעליי למלא אותו".