אזרחית מעוטף עזה

השמיים בטח התבוננו בחמלה בחולות שבדרך לקיבוץ חולית כשהם ראו את אביטל אלדג'ם, נושאת בזרועותיה את אשל בן הארבעה חודשים, מחזיקה את ידו של נגב בן הארבע ומבטיחה להם בשפתיים רועדות שהמסע הביתה כבר תם.
אביטל, בת 42, תושבת קיבוץ חולית, הייתה בביתה בבוקר השביעי באוקטובר, שנפתח במטח יריות כבד. היא הסתגרה בממ"ד לבדה וכשנשמעו מבחוץ צעקות בערבית הבינה שמשהו נורא קורה בחולית. השכן שלה חיים כצמן ז"ל, ברגע של הפוגה, הצטרף אליה. בתוך המרחב המוגן הסתתרו שניהם בארון. שמונה מחבלים פרצו לבית וריססו אותו ביריות. כצמן נפגע מהיריות לארון. "הוא ספג בגופו את כל הקליעים... הוא איננו איתנו עוד", משתפת. עוד לפני שאביטל הספיקה להבין מה קורה, אחד המחבלים שלף אותה מהארון והוביל אותה לסלון ביתה. כעבור מספר רגעים הופיעו בסלון ביתה שני ילדים. היא הכירה אותם היטב, אלו היו ילדיה של עדי ויטל-קפלון ז"ל, חברה אהובה מהקיבוץ, שעד 11 בבוקר עוד הייתה שותפה להתכתבויות המבוהלות סביב חדירת המחבלים. "נגב היה פצוע מירייה בכף רגלו ומרסיסים בפניו", היא משחזרת, "ואשל המתוק היה שחור מפיח". מאותו רגע היו שני הילדים שותפיה של אביטל למסע הבלהות. "המחבלים הובילו אותנו לבית אחר ופקדו עליי לבקש מהמשפחה לצאת מהממ"ד, עברנו מבית לבית". בשלב כלשהו המחבלים התארגנו ליציאה מהקיבוץ לכיוון עזה. נגב, נישא על כתפיו של אחד המחבלים, ואשל, בזרועותיה של אביטל.
בפאתי רפיח, באופן פתאומי, החליטו המחבלים על שינוי ועזבו את אביטל והילדים. "כאן התחיל המסע הביתה", אומרת אביטל. "נגב היה אמיץ וגיבור כל כך, כמו אמא שלו ואשל נרדם עליי. הלכנו שעות והבטחתי לנגב כל הדרך שאנחנו מגיעים הביתה, שנראה את אבא ואמא... הגענו לקיבוץ וחיפשנו פרצה בגדר. נגב טיפס ואני אחריו. הגענו לקיבוץ. הכל היה הרס וחורבן... לאחר כמה שעות פינו אותנו לקיבוץ גבולות".
רק אחרי כמה ימים התגלתה גופתה של עדי והתגלה שהיא נרצחה לאחר שהגנה בגופה על ילדיה. אביהם של הילדים, שלא היה בבית, קיבל בחזרה את ילדיו לאחר שחשב שכבר לא ישובו אליו. אביטל, אישה, לב וגבורה, החזירה לו אותם הביתה.