"אני חיה את לבנון משנת 1982. בניי וחתניי שרתו שם, כולל עוזי בעלי. היא ישנה בחרדותיי כל הזמן"

"תגיעי ישר ל'גבעת הפרחים שנקטפו' בנהריים, ומשם נמשיך לבית איל", מבקשת ממני אורנה שמעוני בשיחה הטלפונית. מדובר בשני מוסדות שאורנה, אשת חזון ומעשה, הקימה למען הקהילה. אני מגיעה בשעה 8:00 בבוקר, ואילו אורנה נמצאת שם כבר 4 שעות לפני. זורעת, משקה, ומטפלת באהבה ובמסירות אין קץ בגבעת הפרחים שהקימה במו ידיה, כמעט לבדה לפני 22 שנה.
אורנה שמעוני, בת למשפחת לוין, נולדה במרץ 1941. את השכול פגשה לראשונה כשהייתה בת 36 כשאחיה שמואל לוין ז"ל שהיה טייס, נפל במהלך שירותו. את עוזי בעלה ואהבתה הגדולה, המבוגר ממנה בכעשור ובמקור מאשדות יעקב מאוחד, הכירה כשהייתה בשנת שירות בהדרכה בדרום. כשנפטר בגיל 60 ממחלה שלא טופלה כראוי, האובדן היה קשה. "עוזי היה עמוד התווך של המשפחה שלנו", מספרת. היא נותרת לבדה עם מלאכת גידול ילדיהם ובפרט עבור איל, בן הזקונים שהיה רק בן 14 באותה עת. כשאיל התגייס בשנת 1994 לחיל שריון בעקבות אביו ושני אחיו, היא מחליטה לעבור לעסוק בנוי על מנת שתוכל להיות זמינה יותר עבורו. לאחר שירות הדרכה כקצין בבה"ד 1, איל גומל בליבו להשתתף בהגנת הגבול בלבנון. "אני חיה את לבנון משנת 1982. בניי וחתניי שרתו שם, כולל עוזי בעלי. היא ישנה בחרדותיי כל הזמן", מספרת אורנה.
בתחילת שנת 1997 מתרחש "אסון הבנות", כשתלמידות מבית שמש, שיצאו לטיול שנתי באי השלום בנהריים נרצחות על ידי חייל ירדני. אורנה נמצאת שם באותו היום עם כיתתה של נכדתה, צפנת. "סיימנו מהר את ההדרכה וחזרנו לאוטובוס. אך כעבור מספר שניות אני שומעת צרור יריות. כששמעתי את הצרור השני, כבר ראיתי הכול...", היא משחזרת. אורנה מזעיקה עזרה ומסייעת לבנות הפצועות במקום. באותו היום היא מחליטה לעשות מעשה.. בתוך 30 יום היא מגייסת תרומות, מגיעה עם שופל ומקימה כמעט לבדה בחשאיות, את 'גבעת הפרחים שנקטפו' כאתר זכרון. "רציתי להספיק הכל עד לטקס האזכרה של הבנות", היא מספרת. בסמוך לשם מוקם 'יער הבנות', שם שהציע איל בנה.
כמה חודשים לאחר מכן, בנה האהוב איל נפל בקרב במסגרת שירותו. אורנה מספרת שאיל הספיק לראות את המקום ואמר באוזני עיתונאית שבאה לסקר את המקום ש"אמא שלי זה טירוף של מצווה". אורנה, שכבר הפכה לפנים של ארגון '4 אמהות' בעקבות תפיסתה "שרצועת הביטחון אינה מגנה על מדינת ישראל", חווה משבר וחייה מטלטלים מהאובדן הקשה. "כבר בשבעה התחילו לדבר איתי על הנצחה לאיל שכל כך אהבו. שאלתי אותם 'מה האני מאמין שלו?' והם תארו את האכפתיות כלפי השונה והאחר", היא נזכרת. לזכרו היא מקימה את 'בית איל', מקום שמספק שירותים לבעלי צרכים מיוחדים, שנחנך באשדות יעקב מאוחד בשנת 2002. לפי כ-5 שנים נפתח במקום אתר ההנצחה "ארזי הלבנון" ובו שמות כל נופלי מלחמות לבנון ונרצחי פעולות האיבה ממחבלים שחדרו מלבנון. "משמעות מבנה אתר ההנצחה - חותך את כל בית איל, חותך את חיינו. הוא קיים כל הזמן בחיינו", מסכמת אורנה. אני נפרדת מאורנה בחיבוק גדול, מרגישה את גודל העוצמה, החוזק אך גם את העייפות של האישה האצילית, המיוחדת ומעוררת ההשראה שזכיתי להקשיב לה. הפרחים שבגבעות אינם מחליפים את הפרחים שנקטפו מחייה.